כל מה שרציתם לדעת על הסיבה שאתם לא יודעים ערבית
كلّ ما أردتُم معرفته عن السّبب وراء جهلكم العربيّة ولم تملكوا الجرأة لتسألوه
היכולת לתקשר עם דוברי שפות אחרות היא מיומנות חיונית בעולם גלובלי. בישראל, קשיי התקשורת בין יהודים לערבים מהווים תופעה חברתית ותרבותית משמעותית, בעלת השלכות רחבות.
كلّ ما أردتُم معرفته عن السّبب وراء جهلكم العربيّة ولم تملكوا الجرأة لتسألوه
הרוב המוחלט של היהודים החיים בארץ לא יכול לנהל שיחת חולין עם דובר ערבית. הוא גם לא יוכל להזמין אוכל במסעדה בה דוברים את השפה הערבית ובדרך כלל אפילו לא לקרוא את שם המסעדה שכתוב מחוץ לדלת. מדוע זה כך? זה קשור, איך לא, לסכסוך, ליחסי יהודים-ערבים ולמוטיבציה הביטחונית לשרת בחיל המודיעין (שמשנות ה-50 הפכה לדומיננטית בתחום וגרמה בתורה לריחוק נוסף בין יהודים לערבים), אבל גם למקום של השפה הערבית בארץ וגם לחשיבות שקיבלה השפה האנגלית. למצב הלשוני הזה יש גם סיבות חינוכיות היסטוריות. אחת מהמרכזיות שבהן היא שלימודי הערבית בארץ התגבשו סביב גישה קלאסית משהו שנקראת “תרגום דקדוק” ושהייתה פופולרית מאוד באירופה, בלימודי שפות שמיות, במאות ה-18 וה-19. גישה זו שמה דגש על למידת מבנים דקדוקיים ותחביריים ועל תרגום טקסטים, ואין בה כמעט שום התייחסות להבעה או ליצירה או לתקשורת – בעל פה או בכתב – אלא בעיקר לימוד של ידע “פסיבי” ותרגום דייקני מערבית ספרותית לעברית.
אז מי באמת מפחד מלימודי ערבית?
فمن الّذي حقًّا يَخشى تَعَلُّم العربيّة؟
כל זאת הוביל לכך שבמקום לקרב בין יהודים לערבים, ולהיות שדה משותף, יהודי-ערבי ודו-לשוני, תחום השפה הערבית הפך להיות חלק מדיון פנים-יהודי. כך גם מרבית מורי הערבית בארץ ורוב המומחים שלקחו חלק בדיונים על הוראת השפה, לרוב לא היו חלק מהתרבות הערבית או דוברי ערבית שוטפת. כמו כן, הנטייה הפדגוגית בהוראת הערבית הייתה להשתמש בספרים שמתמקדים בדקדוק, תחביר וניתוח פעלים; שיעורים שמתקיימים בעברית; כשמעל לכל ריחפו כל הזמן מעל לתחום זה – למעשה עוד לפני הקמת המדינה – הקשרים ביטחוניים הרבה יותר מהקשרים חברתיים, תרבותיים, ערביים או מזרח תיכוניים.
בתוך הנסיבות האלו התעצבה השפה הערבית בחברה היהודית כשפה שמצד אחד “קשה ללמוד אותה”; מצד שני כשפה שמי שלמד אותה לא יכול לעשות בה שימוש – בשיחה, בהרצאה, בריאיון, במכתב; ומצד שלישי כשפה שאינה באמת קשורה לחברה הערבית בארץ, אינה מאפשרת יצירת קשר ואינה מאפשרת גשר לתרבות ולחברה באיזור הקרוב בפרט או בעולם הערבי בכלל.
במשך שנים ארוכות לא חל שינוי מהותי בארץ בתחום הוראת הערבית. בבתי הספר היו מספר ניסיונות לבצע שינויים, כמו למשל הכנסת שעה או שעתיים של ערבית מדוברת בכיתות בית הספר היסודי, אבל רוח ומסגרת הלימודים עצמם לא השתנו, כמו גם אותה מוטיבציה והתקשרויות אחרות בין משרד החינוך לחיל המודיעין.
מבחינת מבחן התוצאה, בדו”ח המחקר המעודכן ביותר שנעשה בנושא, שהתבסס על מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בארץ, עלה כי רק 6.8% מהיהודים בישראל העידו על עצמם שהם יכולים לזהות את האותיות בערבית; רק 2.4% טענו שהם יכולים לקרוא טקסט קצר בערבית; רק 1.4% השיבו שהם מסוגלים לכתוב אימייל או מכתב קצר בערבית; ופחות מ-0.4% מהנשאלים העידו על עצמם שהם יכולים לקרוא ספר בערבית. וכל זאת, לא לשכוח, זה לגבי ידיעה של שפה שמית, שפת המזרח התיכון, שפת ארצות המוצא של רוב יהודי המזרח, שפה שבה נכתבו חלק מהחיבורים היהודים החשובים בתבל, ושפה שהיא הקרובה ביותר לעברית מבחינת השפות המדוברות בעולם.
יאללה, הגיע הזמן לשנות
يالله، آنَ وقْتُ التّغيير
בעוד שבארץ נותרנו בשיטה מיושנת למדי בהוראת השפה, מחוץ לישראל, התרחשה מהפיכה של ממש בתחום הערבית. זאת ועוד, באירופה נקבע מדד ה-CEFRL (The CommonEuropean Framework of Reference for Languages) להוראת שפה זרה, שביקש להציב מדדים חדשים להערכת ידע של שפה. אחת הבשורות הגדולות הייתה שינוי מדד המטרות מ”התלמיד יידע” (know how) שכלל עד כה רשימה של תופעות דקדוקיות או מספרי בניינים בלימוד הפועל, ל”התלמיד יוכל” (can do) לרבות “התלמיד יוכל לקיים ריאיון”, “התלמיד יוכל להתמצא במרחב”, “התלמיד יוכל לקרוא מאמר עיוני ולהבין את הרעיונות העיקריים שבו”, “התלמיד יוכל להעביר מצגת בערבית”, וכו’. היה זה בבחינת שינוי רעיוני הרבה יותר מאשר תוכני, ששינה את ההתייחסות אל הוראת שפה שניה ואת הדרך למדידת הישגים.
בזכות כל השינויים האלו, ומתוך אמונה כי הגיעה העת לשנות את שיטת הוראת הערבית בארץ, נעשתה השנה היסטוריה (באמת!!!) כשבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב התחלנו בהוראת השפה הערבית לפי גישה שנחשבת למתקדמת מסוגה בעולם. למעשה, אנחנו המקום היחיד בארץ המלמד “ערבית בערבית” לפי הגישה האינטגרטיבית, שהיא גישה שפותחה באוניברסיטת קורנל ובאוניברסיטת ג’ורג’טאון בארה”ב, גישה המיושמת באוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם, ושבמרכזה הוראה משולבת של ערבית מדוברת וערבית ספרותית. בכך המחלקה ללימודי המזרח התיכון, שבה מתגבשת תוכנית הלימודים החדשה לערבית, מבקשת לקדם שינוי על מנת לאפשר לסטודנטים הלומדים את התחום להיות מסוגלים לעשות שימוש אמיתי בשפה הערבית – למחקר ולתקשורת.יש לנו צוות גדול של מורים, מתרגלים, יועצים פדגוגיים, וכל חברי הצוות הם דוברי ערבית, שפת-אם או ברמת שפת-אם, ערבים ויהודים.
