השוואה מצמררת: אנלוגיה בין שירת השואה ואירועי 7 באוקטובר

Israeli Documentary Poetry - ספרה החדש של פרופ' אילנה רוזן בוחן שירה תיעודית ישראלית של הדור שהתבגר בישראל בשני העשורים הראשונים מאז קום המדינה. אמנם הוא עוסק בילדות ובהתבגרות בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, אך הוא נכתב והופק בשנים האחרונות, בצל טבח 7 באוקטובר 2023 והמלחמה שפרצה בעקבותיו וטרם הסתיימה.

"אי אפשר שלא להצטמרר אל מול אנלוגיות שעולות ממנו בין אחדים מהשירים שנדונים בו ובין אירועי חיינו בהווה", אומרת המחברת. לצורך המחשת הדברים מפנה פרופ' רוזן לפרק על שירת השואה שמופיע בו שירו של רוני סומק, "ובעלה פלט: בוכנוולד" (מתוך ספרו נקמת הילד המגמגם) בשיר הזה, שורדת שואה פגועת נפש נוהגת להסתגר בדירתה בליל הסדר, לא לפני שהיא שואלת כסאות משכניה כדי "לארח" עליהם את קרוביה שנספו.

הדימוי של הכסאות הממתינים / נטושים מזכיר לקוראים ולקוראות, ישראלים יהודים ואחרים, כי חיינו כאן, לא פחות מאשר "שם", אינם מובנים מאליהם, וכי עלינו להגן על קיומנו כמו גם על משמעות קיומנו ועל ערכינו, ובהם, לפחות בשירו של סומק, ערך האמפטיה והושטת היד לזולת, יהא מוזר ו"משוגע" ככל שיהיה.

מחקרה של אילנה רוזן פותח צוהר אל סוגה (ז'אנר) ייחודית בשירה העברית מבחינת כותביה ונושאיה, כזו שמספרת על חוויות אישיות וקבוצתיות שהמשוררים חוו על בשרם במהלך או בעקבות אירועים היסטוריים מכוננים. בשירה תיעודית, שבחו"ל נהוג לכנותה שירת עדות (poetry of witness), המוסכמה בדבר ההבחנה בין האני הדובר בשיר (poetic speaker) והמשורר בשר ודם מתערערת אם לא קורסת מכל וכל. ולא זו בלבד: המשוררים בספר שלפנינו מוכנים ואף מבקשים להשיל מעליהם את אדרת היוצר שנמצא מחוץ, מעל או לצד היצירה.

מה שמתגלה מתחת לאדרת שהוסרה הוא פיסות מחייהם האישיים והקהילתיים (להבדיל מענייני האומה העברית או העם או הקיום היהודיים), אם גם בעיבוד פואטי. עשרות המשוררים והמשוררות ששירתם מוצגת ומנותחת בספר כוללים דמויות ידועות, כגון רוני סומק, ארז ביטון, אגי משעול ומרים נייגר-פליישמן, ויש בהם גם כאלה שכותבים ומפרסמים כבר עשרות שנים בדגש תיעודי-אישי, כמו יעקב ברזילי, ששרד את השואה כילד, או שלמה שפירא, ביולוג, פובליציסט ומשורר יוצא עירק.

ספרה של רוזן מציע ניתוח ספרותי-תרבותי של 42 שירים מאת 30 משוררים מרקעים שונים, בחלוקה לשמונה פרקים נושאיים: זיכרון השואה ודיוקנאות של ניצולים וצאצאיהם; מקומות ומצבי מעבר בישראל ובדרך אליה; עקירה כגורל משותף של יהודים וערבים; הפסיפס הישראלי הרב-תרבותי, חוויות בית ספריות במערכת חינוך ריכוזית ומגויסת מבחינה אידיאולוגית; נשים מזרחיות בין פטריארכיה לבנטינית לליברליזם מערבי; שפות הגולה מול עברית; וגיבוש הזהות בעקבות החוויות המכוננות של החיים בישראל בראשיתה.

אילנה רוזן, חוקרת ספרות וסופרת, היא חברת סגל המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. זהו ספרה העשירי.