סכנה מבפנים: איך חיים עם מלחמה, טראומה וחשיפה לאלימות?

יועצת הנשיא להוגנות מגדרית פרופ' יעל השילוני-דולב, ייחדה את דבריה להשלכות המלחמה על המרחב המשפחתי ועל גילויי האלימות כלפי נשים הנגזרים ממנה. "איך ניתן לדבר על המאבק באלימות נגד נשים בתוך זמן, מקום וחברה שטובעת כבר יותר משנה במלחמה – שהיא הביטוי החריף והנורא מכל ליסוד האלים והרצחני שבאדם?", היא שאלה באופן רטורי וניסתה להשיב באמירתה כי "שלל פגעיה ואסונותיה של המלחמה, והקושי לראות את סופה – כל אלה מקשים על היכולת לדבר על כל דבר אחר מלבדה; למלחמה מתלווים מחסור גדול במענים מדינתיים ותחושה שאין מי שמגן עלינו ואין ממש מי שידאג לנו. "בנסיבות אלה", הדגישה, "למי יש בכלל ראש, כוח ומשאבים לדאוג עכשיו לנשים נפגעות אלימות?".

בהקשר זה הדגישה השילוני-דולב כי המלחמה מעוררת שדים, מייצרת מצוקה, מתח ואלימות; מסכנת גברים שמרבים לשלם בחייהם, ומעלה סיכון לנשים וילדים שגם לפניה נחשפו לאלימות על שלל סוגיה – אלימות כלכלית, אלימות מינית, וכמובן גם רצח".

לדבריה, מה שקורה במלחמה לא נשאר בשדה הקרב, במיוחד במלחמה הנוכחית שמתנהלת בתוך גבולות המדינה, שחייה האזרחיות והאזרחיות שלה מאוימים ומותקפים מדי יום. מלחמה היא סיר לחץ אין סופי, היא לא רק פחד מוות, ומוות. היא גם פוסט טראומה של חיילים וחיילות ונפגעי טרור. היא מחשבות קשות מנשוא על גורל אחינו ואחיותינו בשבי ועל הפקרתם. היא הרבה מאוד נשק שחולק ביד נדיבה; נשק שתפקידו להגן עלינו, אך בהיותו כלי הרג הוא עלול בקלות להיות מופנה מהגנה להתקפה, בתוך הבית. המלחמה נודדת איתנו ממקום למקום, ביום ובלילה, היא חוצה ומפרקת גבולות פיזיים ונפשיים ופולשת בעוצמה רבה מחוץ לבית פנימה".

לסיכום אמרה השילוני דולב: "כולנו רקמה אנושית אחת חיה, והמאמץ צריך להיות של כולנו, גברים ונשים כאחד. נגד אלימות חובה להיאבק במשולב, להתנגד למלחמות ואלימות שבחוץ, ולהתנגד לאלימות שבפנים, כי לכל סוגי האלימות שורש אחד והן מזינות זו את זו. אסור שהמאבק באלימות נגד נשים יידחק לשוליים בגלל המלחמה".

סגנית נשיא האוניברסיטה לגיוון והכלה, פרופ' סראב אבו-רביעה קווידר, עמדה בדבריה על הצורך לשינוי המציאות העגומה שבה נשים סובלות באופן כפול בזמן מלחמה. לשיטתה, "יש לעשות יותר כדי למנוע את התופעות האלה שפוגעות לא רק בנשים שנפלו קורבן לגילויי אלימות, אלא גם בקהילה ובחברה כולה".

עוד אמרה: "סכסוכים אלימים מביאים להחמרת גורמי סיכון נוספים, כגון פוסט-טראומה בעקבות חוויות מלחמה, פירוק קהילות, שימוש באלכוהול כהתמודדות עם מתח וטראומה, ואלימות יתר של גברים בגלל אי יכולתם למלא את תפקיד המפרנס המסורתי במשפחתם. כל הגורמים הללו תורמים להחמרה של האלימות כלפי נשים, במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי".

במהלך דבריה הציגה פרופ' אבו-רביעה קווידר מידע מדו"ח שפרסם "מרכז אדווה" – המכון לחקר החברה הישראלית, בנוגע להשפעת המלחמה על נשים. עיקרי הדוח מצביעים על הפגיעה המשמעותית של מצבי משבר וחירום על נשים, ועל הרחבת הפערים המגדריים בזירות שונות. כך, למשל, חלה פגיעה נרחבת בתחום התעסוקה ואף ניתן לזהות דפוס מגדרי בהיעדרות מעבודה מאז פרוץ המלחמה, כאשר 7 אחוזים מכלל הנשים שגויסו למילואים פוטרו מעבודתן או יצאו לחל"ת. בחברה הערבית נפגעה תחושת הביטחון בקרב נשים בגלל מה שהוגדר אצלן כאפליה על רקע פוליטי, בעוד שבמגזר הבדואי שררה תחושה של חוסר אונים, גם בגלל היעדר מיגון והגנה של כיפת ברזל בכפרים הבלתי מוכרים שמוגדרים כ'שטחים פתוחים'".

כמו כן מצביע הדוח על עלייה בחומרת מקרי האלימות במשפחה (דבר שבא לידי ביטוי בעלייה במספר כתבי האישום המוגשים ובמספר המעצרים שמתבצעים), לצד ירידה בפניות לעזרה בחודשים הראשונים למלחמה.

בהמשך הוצג מחקרה של נעמה בר, דוקטורנטית במחלקה לניהול ויישוב סכסוכים, בנושא "נשים נפגעות אלימות מינית בצל מלחמה מתמשכת"; ג'ניפר איסקוב, מנהלת סניף באר שבע של עמותת רוח נשית, דיברה על "הקשר שבין מלחמה לאלימות כלפי נשים"; והצלמת שירז גרינבאום, אוצרת ואקטיביסטית, מייסדת פורום 'להאיר את הבית: דור שני לפוסט-טראומה צבאית, הרצתה על המאבק להכרה בדור שני לפוסט טראומה.

פרופ' הללי פינסון, שהנחתה את האירוע, סיכמה בהבעת תקווה להשבת החטופים והחטופות לחיק משפחותיהם, כמו גם לחזרת החיילים והחיילות בשלום לבתיהם: "נקווה שהמציאות העתידית תספק לנו פחות סיבות לדאוג מאלימות כלפי נשים. מי ייתן שכל החטופות והחטופים יחזרו והחיילים והחיילות ישובו בשלום לבתיהם, ושנחיה בעולם עם יותר חמלה".

יום המאבק למניעת אלימות נגד נשים נערך במעמד רקטור האוניברסיטה פרופ' חיים היימס ובנוכחות חברות סגל בכירות ועוד אנשים; הושם בו דגש על דרכי התמודדות ושיקום, וחודדו המסרים ש"את לא לבד". דפי מידע עם מספרי טלפון למרכזי חירום וסיוע חולקו למשתתפות ולמשתתפים.