לטיפולך המסור

מאז שנועה אליעזר זוכרת את עצמה עולם הרפואה ליווה את חייה. אביה לקה במחלה קשה כשהייתה בת שלושה חודשים, וחלק גדול מתקופת ילדותה עבר עליה בבתי חולים. הביקורים אצל אביה השתלבו עם המתנה בין כותלי המחלקה ההמטולוגית, ועם דילוגים בין כורסאות חדרי הטיפולים ומשרדי אנשי הצוות. "התאהבתי במדע הרפואה בדרך הקשה, כי ראיתי אותה מהצד השני, מהצד של החולה", היא מספרת. בגיל 13 התייתמה נועה מאביה לא לפני שהספיק לתמוך בה; לדחוף אותה לחקור, לשאול, ללמוד ולהצטיין.

בצבא שירתה בחיל מודיעין כקצינה ונחשפה לתחומים אחרים, לתעשייה ולהנדסה. "רציתי לוודא שאני שלמה עם ההחלטה שלי כי ידעתי שרפואה זו מחויבות לכל החיים. כשהגיע הזמן לבחור, בני משפחתי ורופאים שהכרתי ניסו לשכנע אותי לבחור במקצוע אחר, פחות תובעני ויותר נוח. אבל משהו ביכולת לעזור ולרפא דיבר אלי".

אנא, פרטי ונמקי.

"רציתי לעשות טוב לאנשים ונשים, נאיבי ככל שזה נשמע, וזו הייתה בשבילי הדרך הנכונה לעשות את זה".

מה קסם לך בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב שהעדפת ללמוד בו?

"בזמנו נרשמתי לכל בתי הספר לרפואה שהיו בארץ והתקבלתי לכולם. מה שהוביל אותי לבחור בבן-גוריון היה קודם כל החיבור שלי לדרום הארץ. כילידת אשקלון חוויתי הרבה מהקשיים הכרוכים במגורים בפריפריה. היום יש הרבה יותר הזדמנויות, אבל כילדה לא היו תוכניות מחוננים, העשרה מדעית או גישה להזדמנויות שניתנות לילדים במרכז. יחד עם זאת, קיבלתי המון דחיפה ונתינה מצד הוריי ויכולתי לגדול בסביבה שקטה, ונעימה. כל אלו גרמו לי לרצות ולהישאר בדרום גם לתקופת הלימודים וגם לאחר מכן".

מה יש בלימודי רפואה בבן-גוריון שאין במקומות אחרים?

"כאן שמים דגש רב על תקשורת עם המטופל, על טיפול בחולה ולא במחלה, על פיתוח כלים לאמפתיה ולסיוע בכלל היבטי החיים של מטופלים. במסגרת תהליך המיון פגשתי סטודנטים לרפואה שסיפרו על אווירה של עזרה הדדית, על חיים סטודנטיאליים וקהילתיים לצד לימודים תובעניים והתנסות במרכז הרפואי סורוקה, המשרת אוכלוסייה מגוונת, מעניינת ורב תרבותית. כל אלו הובילו אותי בסופו של דבר ללימודים באוניברסיטת בן-גוריון, והיום אני שמחה מאוד על ההחלטה".

האם הזדמן לך במהלך לימודייך להציל חיי אדם?

"כן. במהלך הלימודים הקליניים השתתפתי בהחייאות, בניתוחים דחופים ובצנתורים. לראות אדם מתייצב וקם חזרה לחיים זה מרגש, כמעט סוריאליסטי. אבל אני חייבת להודות שבין אותם מקרים שהרגשתי חלק בהצלת חיים, היו מאות אירועים שבהם עשיתי שינוי אמיתי בחייהם של
אנשים ונשים, דרך פעולות קטנות ואולי פחות הרואיות".

תוכלי לתת דוגמאות?

"החיוך שלי למטופלת, היד המרגיעה, ההקשבה שהובילה לשינוי האבחנה ודרך הטיפול ושיחות העידוד וגם הניחום, כל אלו לא יסולאו בפז. אני חושבת שהשחיקה הגדולה במקצוע מובילה רופאים ורופאות רבים לשכוח שרפואה היא יותר מבדיקות, הדמיות, תרופות ופעולות.
בעבר רופאים (היו פחות רופאות) היו הדמות שמקשיבה, מנחמת, מיילדת את התינוק ומחזיקה את היד של החולה והסובל. אסור לטכנולוגיה לגרום לנו לאבד את זה".

מהו תחום ההתמחות שלך?

"התחלתי התמחות בכירורגיה אורולוגית במרכז הרפואי קפלן, מקצוע שמשלב למידה בחדר ניתוח, שמאוד אהבתי, רפואה מצילת חיים ורפואה משפרת איכות חיים גם יחד. אהבתי מאוד את התחום, אהבתי את העבודה והערכתי מאוד את הרופאים הבכירים שלי".

ואיך מתמודדים עם עומס התורנויות המתלווה להתמחות?

"לצערי, מה שלא מלמדים אותנו בלימודי רפואה הוא איך להתמודד עם העומס הכמעט בלתי אפשרי של תורנויות של מעל 26 שעות, של מחסור בצוות מקצה לקצה בבתי החולים ושל כיבוי השריפות התמידי. אחרי כחצי שנה בהתמחות, הבנתי שלמרות שזה המקצוע שראיתי את עצמי עוסקת בו לעוד שנים רבות, לא הייתי מוכנה לשלם את המחיר האישי הנדרש ממני".

כלומר?

"החלטתי לשנות התמחות - ולהתמחות ברפואת משפחה. אני רוצה לראות את המטופל כמכלול ולא להתמקד בבעיה אחת או בצורך ניתוחי מסוים. אני רוצה לעסוק ברפואה מונעת, שהיא חשובה לאין שיעור ולצערי לא מונגשת מספיק במערכת הבריאות שלנו. אם יש משהו שלמדתי
מכל ההתנסות הזו, זה לא להפוך להיות 'סנדלרית יחפה'. איכות חיי המתמחים לא אמורה להיות קורבן הכרחי".

איך מסיימים דוקטורט ברפואה ובמקביל עושים עוד תואר?

"את התואר השני בבריאות הציבור התחלתי בשנה הרביעית ללימודי רפואה. היו פעמים שבהן נדרשתי לנוכחות בשני התארים בו זמנית, ופה
אני מוקירה תודה ענקית לבית הספר לבריאות הציבור על ההתגמשות והעזרת לנוכח הדרישות התובעניות בלימודי רפואה".

על מה מוותרים במהלך הלימודים?

"הלימודים מאוד ארוכים ותובעניים, אבל אני מאמינה שלא חייבים לוותר על רצונות משמעותיים עם יכולת תכנון וקביעת סדר עדיפויות נכון. ישנים קצת פחות, רואים את המשפחה קצת פחות והחברים מבית הספר לרפואה הופכים להיות בני בית, עם מפגשי למידה תכופים של 13 ו-14 שעות ביממה.
אישית, אני מרגישה שוויתרתי על חלק מהחוויה הסטודנטיאלית: ויתרתי על מסיבות, על אירועי אגודה וכדומה, כי תרגלתי באוניברסיטה, עבדתי
בבית החולים והתנדבתי תוך כדי הלימודים, אבל לכל סטודנט יש את סדר העדיפויות שלו".

יש לך טיפ לסטודנטים וסטודנטיות ששוקלים ללכת בדרכך?

"למרות שלימודי הרפואה אינטנסיביים מאוד, חשוב לעצור מדי פעם וליהנות מהדרך. אני תמיד ממליצה להגיע לכל התנסות עם ראש פתוח, ללמוד מאחרים גם אם התחום עצמו לא מעניין באותו רגע, להקשיב כל הזמן, למטופל, לעמיתים, למנחים, ובעיקר להקשיב לעצמנו, על מנת לדעת מתי כדאי לקחת צעד קדימה ולרדוף אחרי מטרות ומתי צריך לקחת צעד אחורה, לנוח ולדאוג לבריאות הפיזית והנפשית".

מהו ה"אני מאמין" שלך?

"אני מאמינה שהדרך למצוינות ולהישגים מורכבת מהרבה צעדים קטנים. חלקם יותר קלים ופשוטים, חלקם מרגישים כמו זינוק בלתי אפשרי. כל צעד כזה הוא בחירה נפרדת וכל בחירה דורשת כוח רצון, מחויבות ונחישות".

אם לא רפואה, מה היית רוצה ללמוד?

"הייתי כנראה לומדת הנדסת חשמל, כמו רוב המשתחררים מהיחידה שלי בצבא. לא בטוחה שהייתי עוסקת בזה בסופו של דבר. אם הייתי מחליפה קריירה היום, הייתי כנראה ממשיכה ללימודי ביוכימיה וביולוגיה מולקולרית ומתקדמת במחקר. זה תחום שתמיד עניין אותי ואני ממשיכה להעמיק בו גם היום".

חלומות?

החלום שלי כרגע הוא בית עם גינה, משפחה, עבודה שמספקת אותי והרבה שלווה נפשית".