מישהו כאן זוכר את סבא שלי?
מחקר חדש של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב חושף: בעוד שסיפורם של 50,000 המעפילים שגורשו למחנות מעצר בקפריסין זכה למקום שולי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ברשתות החברתיות הסיפור מתרחב גם לדורות הבאים. מחקר שנערך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחן את אופן שימור הזיכרון במרחב הדיגיטאלי, המעניק לגיטימציה לפרק זמן משמעותי בהיסטוריה הציונית.
סיפורם של עשרות אלפי ניצולי שואה שהיו בדרכם לישראל אך נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנות מעצר בקפריסין, נותר במשך עשורים בצל של הנרטיב ההרואי של הקמת המדינה. כעת, מחקר חדש שנערך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופורסם בכתב העת Memory, Mind and Media מגלה כיצד קבוצת פייסבוק אחת מצליחה לשמר זיכרון קולקטיבי רב-דורי וחי.
המחקר, אותו הובילה הדוקטורנטית איילת קליין כהן (שסבה וסבתה נשלחו לקפריסין ואביה נולד במחנה), בהנחיית ד"ר נועם תירוש, ראש המחלקה לתקשורת ופרופ' עמית שכטר, ראש בית הספר לרוח האדם באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ניתח 687 פוסטים ותגובות שפורסמו בקבוצת פייסבוק ייעודית להנצחת האירועים. החוקרים גילו כי הפלטפורמה הדיגיטלית משמשת כמרחב שבו הצאצאים, דור שני ושלישי, מרכיבים יחד את הפאזל המשפחתי והלאומי.
"במשפחתי, כמו רבים אחרים, כמעט ולא דיברו על פרקי החיים הקשים והכואבים שקדמו להתחלה החדשה בישראל. נותרתי עם מעט מאוד מידע על העבר של משפחתי, עם שאלות רבות ועם רצון, או אפילו צורך, לגלות עוד", מספרת קליין כהן.
קבוצת הפייסבוק הייחודית אפשרה, יצרה וקידמה נרטיבים בנושא שמקבל תשומת לב מועטה יחסית בספרות, בתקשורת ובמרחבי זיכרון אחרים. בניגוד לזיכרון הממלכתי, הקבוצה נותנת מקום לכאב, לעקירה ולחיים הקשים במחנות, ובכך מעניקה לגיטימציה לפרק זמן משמעותי בהיסטוריה הציונית.
חברי הקבוצה שיתפו היבטים מחיי המחנות בקפריסין. חלקם מתארים קושי ורצון עז להשתחרר ולהשלים את המסע לישראל, בעוד שאחרים מתארים היבטים אחרים של פרק קפריסין בחייהם, שמצביעים על מידה של אופטימיות, על תושייה ועל היאחזות ברגעים יפים בחיים, כמו חתונות שנערכו במחנה, לידות רבות, חגים שנחגגו, לעתים בליווי תמונות מרגשות שמעלות חיוך. " זה בלתי אפשרי להרכיב נרטיב שלם ואחיד של אירועי העבר, אך מתוך פיסות של מידע, סיפורים, תיאורי חוויות, תמונות ואף זיכרונות ממקור ראשון של הגולים שהיו אז ילדים או נערים צעירים, עולה תמונה מעניינת ומורכבת של פרק משמעותי בחייהם", אומרת קליין כהן. "לא פחות מסקרן ומרגש הוא הרצון של הדורות שבאו אחריהם לדעת ולגלות עוד על המשפחות שלהם, וגם למקם את עצמם ואת משפחתם בנרטיב קולקטיבי".
באמצעות שלוש פעילויות עיקריות של עבודת זיכרון בתוך הקבוצה, שינו חבריה באופן דרמטי את האופן שבו אנו זוכרים ומזכירים את העבר. חברי הקבוצה מנסים לעצב נרטיב ברור של סדר האירועים, הם דנים בחשיבות הזיכרון, מציעים פעילויות נוספות וחולקים יוזמות אישיות לצד הדגשת הקשר האישי שלהם ושייכותם לקהילת גולי קפריסין, על ידי שיתוף תצלומים, יצירות אמנות ומסמכים.
"המחקר עוזר לנו להבין את אופיו הייחודי של הזיכרון בעידן הדיגיטלי", מסביר ד"ר תירוש. "זוהי עבודת זיכרון פעילה שבה המשתמשים הופכים לסוכני הזיכרון של עצמם, ללא עורך או מתווה מדיניות שמחליט מה חשוב ומה לא".
"המחקר נושא מסר אופטימי. גם כאשר בתי ספר ומוזיאונים שוכחים, הקהילות הדיגיטליות מוכיחות שהן יכולות לשמש כארכיון חי שאינו מאפשר לעבר להיעלם", סיכם פרופ' שכטר.
