שובו של שיילוק: סטריאוטיפים אנטישמיים מימי הביניים כובשים מחדש את עולם התרבות
מחקר חדש, המתפרסם סמוך ליום השואה והגבורה ועל רקע גידול מדאיג בגילויי אנטישמיות ברחבי העולם, קושר בין דימויים ישנים להופעתם המחודשת במסגרת גילויי האנטישמיות כיום.
מה קושר בין דרמה מימי הביניים ובין מערכון מתוך "היהודים באים", ומה בין דימויים כמו היהודי החמדן או מוטיב "העיוורון היהודי" באמנות הנוצרית, לבין דמויות עכשוויות כמו נאור ציון או מערכון שבו משה פותח במונולוג לאחר מתקפת 7 באוקטובר?
פרופ' שרה אופנברג, ראשת המחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, פרסמה מחקר הקושר בין דימויים ישנים להופעתם המחודשת במסגרת גילויי האנטישמיות כיום. "אנחנו עדים לא רק לחזרה של דימויים ישנים", היא אומרת, "אלא גם להאצה שלהם וליכולת שלהם להתפשט במהירות חסרת תקדים".
מה קושר בין דרמה מימי הביניים ובין מערכון מתוך "היהודים באים", ומה בין דימויים כמו היהודי החמדן או מוטיב "העיוורון היהודי" באמנות הנוצרית, לבין דמויות עכשוויות כמו נאור ציון או מערכון שבו משה פותח במונולוג לאחר מתקפת 7 באוקטובר?
מחקר חדש, המתפרסם סמוך ליום השואה והגבורה ועל רקע גידול מדאיג בגילויי אנטישמיות ברחבי העולם, ובעיקר באירופה, מציע לבחון את הקשרים המפתיעים הללו, ומצביע על המשכיות עמוקה בין ייצוגים אנטי-יהודיים מן העבר לבין הופעותיהם המחודשות בתרבות העכשווית. פרופ' שרה אופנברג מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שערכה את המחקר, גילתה כי נקודת המוצא לדיון היא ההבנה כי דימויים שנוצרו בימי הביניים - באמנות, בדרמה ובשיח הדתי - לא נעלמו, אלא עברו טרנספורמציות. דמויות סטריאוטיפיות של יהודים כחמדנים, עיוורים לאמת או מעורבים בעלילות דם, ממשיכות להדהד גם כיום, לעיתים במסווה של הומור או ביקורת תרבותית. "הדימויים הללו אינם נעלמים", מסבירה פרופ' אופנברג הם פשוט מחליפים צורה ומדיום וממשיכים לפעול בתוך התרבות גם כאשר נדמה שהם נחשפו והופרכו".
כך, למשל, דמותו של שיילוק מתוך הסוחר מוונציה אינה נותרת בגבולות הקאנון הספרותי, אלא זוכה לעיבודים, אזכורים ופרשנויות מחודשות גם בזירה הטלוויזיונית. סדרות כמו "החברים של נאור" ו"היהודים באים" עושות שימוש מודע בדימויים אלה, לעיתים כדי לפרקם ולעיתים כדי להאיר את האבסורד שבהם. "הסאטירה לא רק צוחקת על הסטריאוטיפ", מדגישה אופנברג, "אלא חושפת את המנגנון שמייצר אותו ולכן יש לה כוח ביקורתי ייחודי".
גם בקולנוע האירופי ניכרת מגמה דומה. הסרטים "רכבת החיים" ו"היהודים בכל מקום" מציעים סאטירה על מיתוסים אנטישמיים מוכרים המחברים בין יהודים וכסף ועד רעיונות על שליטה עולמית וזיכרון השואה. באמצעות הומור וסאטירה, הם חושפים את המנגנונים התרבותיים שמייצרים ומתחזקים דימויים אלה.
אולם הסאטירה פועלת במרחב מורכב. לדברי פרופ' אופנברג, היא אינה רק כלי פירוק, אלא גם זירה של מתח: מצד אחד, היא מערערת על הסטריאוטיפ ומבליטה את חוסר ההיגיון שבו; מצד אחר, עצם השימוש בו, גם אם באופן ביקורתי, עלול לשמר אותו ואף להדהד אותו מחדש.
במציאות הנוכחית, שבה דימויים אנטי-יהודיים מתעצמים ומתפשטים בזירות כמו רשתות חברתיות ושיח ציבורי גלובלי, ההבחנה בין ביקורת לגיטימית לבין האשמה קולקטיבית הולכת ומיטשטשת. מוטיבים היסטוריים כגון עלילות דם, קונספירציות או קישור בין יהודים לכוח וכסף שבים ומופיעים, לעיתים בעוצמה מוקצנת. "אנחנו עדים לא רק לחזרה של דימויים ישנים", מוסיפה אופנברג, "אלא גם להאצה שלהם וליכולת שלהם להתפשט במהירות חסרת תקדים".
שרה אופנברג היא חוקרת בכירה של אמנות ימי הביניים והתרבות החזותית היהודית, העומדת בראש המחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מחקריה מתמקדים במפגש בין תרבות יהודית לנוצרית באירופה, ובאופן שבו דימויים חזותיים וטקסטואליים שימשו זירה לעימות, דיאלוג ויצירה מחודשת של זהות. לאורך השנים פרסמה מחקרים על כתבי יד מאוירים, פולמוסים חזותיים וייצוגים של יהודים באמנות הנוצרית, תוך הדגשת האופנים שבהם קהילות יהודיות הגיבו ולעיתים גם חתרו תחת הדימויים שיוחסו להן.
על רקע זה ספרה החדש The Mirror and the Mask: Jewish Satire and Antisemitism in Performing Arts, מציע קריאה של האופן שבו יוצרים יהודים משתמשים בסאטירה באמנויות הבמה כדי להתמודד עם האנטישמיות מתוך כוונה למגר אותה.
