זה משתלם: ירידה בשומן הויסצרלי מותירה “מורשת מטבולית” ל-10 שנים ומפחיתה את הסיכון לסוכרת ב-28%, למרות עלייה חוזרת במשקל
במחקר ישראלי חדש שפורסם בכתב העת המוביל בקרדיולוגיה, Circulation, חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ושותפים בינלאומיים מדווחים כי אובדן שומן בטני (ויסצרלי) כתוצאה משינוי באורח החיים, עשוי להוביל ליתרונות בריאותיים מתמשכים. זאת, גם לאורך שנים לאחר סיום ההתערבות, אפילו כאשר משקל הגוף חוזר לקדמותו באופן מלא. הממצאים מצביעים על כך שההפחתה בשומן הויסצרלי, השומן המזיק שמצטבר עמוק בבטן סביב האיברים הפנימיים, עשויה להישמר חלקית בטווח הארוך וקשורה לבריאות קרדיו-מטבולית טובה יותר ולסיכון עתידי נמוך יותר לסוכרת מסוג 2. ממצאים אילו נמצאו ייחודים לשומן התוך ביטני ולא נמצאו בהקשר של שומן הכבד , הלבלב או השומן התת-עורי בבטן.
המחקר מבוסס על פרויקט ה-Follow Interventions Trials (FIT), מעקב ייחודי ארוך טווח אחר משתתפים משני ניסויים תזונתיים מבוקרים שנמשכו 18 חודשים, CENTRAL ו-DIRECT-PLUS. ניסויים אלו בחנו אסטרטגיות אורח חיים הכוללות דיאטות דלות שומן, הנחיות תזונתיות בריאות ודיאטות ים-תיכוניות שונות (סטנדרטית, דלת פחמימות ו”ים-תיכונית ירוקה” עשירה בפוליפנולים), בשילוב עם פעילות גופנית מובנית. החוקרים איתרו את המשתתפים להערכות קליניות חוזרות וסריקות MRI חמש ועשר שנים לאחר סיום הניסויים, למדידת שומן ויסצרלי, שומן תת-עורי עמוק ושטחי, שומן כבדי ושומן בלבלב.
מחקר ה-FIT מציב סטנדרט חדש בחקר הרכב רקמות השומן בגוף ברזולוציה גבוהה, מעבר למגבלות מדד ה-BMI, ומאפשר מיפוי מדויק של מאגרי השומן ה”נסתרים”. באמצעות מכשיר MRI 3.0-Tesla מתקדם, השיגו החוקרים כימות מדויק של שכבות הבטן העמוקות. השיטה אפשרה הפרדה מדויקת של השומן הבטני לשומן ויסצראלי, שומן תת עורי עמוק ושומן תת עורי שטחי, וכן כימות הצטברויות שומן בכבד ובלבלב. המחקר עקב אחר 366 ממשתתפי הניסויים המקוריים, עם שיעור מעקב חסר תקדים של 96% לאורך עשור, וסיפק לראשונה תמונה רחבת היקף של התנהגות מאגרי השומן הפנימיים לאורך זמן.
למרות חזרה מלאה של משקל הגוף, היקף המותניים ומדדי השומן הבטני (כולל השומן הויסצרלי, השומן התת-עורי העמוק והשומן התת-עורי השטחי) נותרו נמוכים יותר בהשוואה לנקודת ההתחלה. לעומת זאת, השומן בכבד חזר לרמת הבסיס, ואילו השומן בלבלב אף עלה מעבר לרמתו בתחילת ההתערבות.
הממצא המרכזי: כל הפחתה של 10% בשומן הויסצרלי שהושגה במהלך ההתערבות המקורית הייתה קשורה באופן עצמאי לסיכון נמוך בכ-30% לפתח סוכרת מסוג 2 במהלך המעקב ארוך הטווח. הפחתת השומן הויסצרלי הייתה קשורה גם לשיפורים מתמשכים בתנגודת לאינסולין, במדדי סיכון קרדיו-מטבוליים ובחומרת התסמונת המטבולית. קשרים אלו נותרו משמעותיים גם לאחר שקלול השינויים במשקל, איכות התזונה, פעילות גופנית וגורמים קליניים נוספים שנמדדו במעקב.
לדברי פרופ' איריס שי, החוקרת הראשית מאוניברסיטת בן-גוריון, דיקן קיימות ברייכמן, ופרופסור באוניברסיטאות הרווארד ולייפציג: "הממצאים שלנו מערערים את התפיסה המסורתית שלפיה עלייה חוזרת במשקל משמעותה כישלון, כיוון שהגוף שומר ‘זיכרון קרדיו-מטבולי’ של הירידה בשומן הויסצרלי. ירידה זו הינה יעד טיפולי משמעותי ועמיד, שעשוי להגן מפני הזדקנות מערכתית והידרדרות מטבולית זמן רב לאחר סיום הדיאטה. כלומר, כל תקופה מוצלחת של אורח חיים בריא משאירה חותם של הגנה ברקמת השומן הויסראלי. הממצאים שלנו מעידים כי הפחתת שומן ויסצרלי, ולא רק ירידה במשקל כשלעצמה, עשויה להיות יעד מרכזי לבריאות קרדיו-מטבולית ארוכת טווח ולהפחתת הסיכון לסוכרת מסוג 2".
הדר קליין, דוקטורנטית ודיאטנית MSc , המחברת המובילה של המחקר, מסבירה את המשמעות הקלינית: "הממצאים שלנו מצביעים על כך שלא כל ירידה במשקל היא שווה. להפחתת שומן ויסצרלי עשויה להיות השפעה מתמשכת יותר על הבריאות המטבולית מאשר שינוי במשקל הגוף בלבד, ואף לתרום להזדקנות בריאה יותר לאורך זמן."
השומן הויסצרלי מוכר כיום כאחד הגורמים המרכזיים לתנגודת לאינסולין, לפרופיל שומנים לא בריא ולתחלואה קרדיו-מטבולית. במחקר זה נמצא כי הוא היה מאגר השומן היחיד שהפחתתו ניבאה באופן עקבי ירידה בסיכון העתידי לסוכרת מסוג 2: ירידה של 5% בשומן הויסצרלי נקשרה לירידה של 17% בסיכון, ירידה של 10% נקשרה לירידה של 30% בסיכון, ירידה של 15% נקשרה לירידה של כ-40% בסיכון, וירידה של 20% נקשרה לירידה של כמעט 50% בסיכון לסוכרת מסוג 2. מאגרי שומן אחרים, כולל שומן תת-עורי עמוק ושטחי ושומן בכבד ובלבלב, היו קשורים לחלק מהמדדים המטבוליים ארוכי הטווח, אך לא לסיכון לסוכרת.
לדברי החוקרים, הממצאים מערערים על התפיסה שהצלחת שינוי אורח חיים מוגדרת לפי משקל הגוף. במקום זאת, התוצאות תומכות בהערכה קלינית רוחבית של פיזור השומן הפנימי ובפרט בהדגשת השומן הויסצרלי כיעד טיפולי משמעותי.
חוקרים ישראלים נוספים שנטלו חלק במחקר: ליאב אלופר, דנה תמר גולדברג תורן, ד"ר דפנה פכטר, עומר קמר, נועה אבשטיין קרמני, ד"ר יואש חסידים, פרופ' אילן שלף, פרופ' אסף רודיך, ד"ר אורי יואל, ד"ר גל בן-אריה, ד"ר הילה זליכה, ד"ר ענת יסקולקה מאיר, ד"ר גל צבאן וד"ר כרמי ברטל.
מחקר זה מומן באמצעות מענקים מהקרן הגרמנית למחקר.
