גם בזמן מלחמה: פנאי אינו מותרות
הושע ונתנאל, לוחמי מילואים וסטודנטים במחלקה לניהול תיירות ופנאי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, החליטו לחקור את מצוקתם של לוחמי מילואים בניסיונותיהם לחזור להרגלי הפנאי שלהם. "פעילות פנאי היא כלי שיקומי חיוני שמסייע ללוחמים לבנות מחדש את תחושת הזהות ולחזור לחיים מלאים", הסבירו.
לוחמי מילואים רבים שחזרו מהשירות הממושך במלחמת 'חרבות ברזל', מתקשים לחזור לשגרת חייהם. פעילויות הפנאי שאהבו לפני המלחמה, כמו ספורט, בילוי עם חברים או תחביבים שונים, פתאום נראות להם רחוקות או קשות להישג. האופי הממושך של המלחמה, יצר מצב שבו חיילי המילואים מעולם לא השלימו את המסע הפסיכולוגי מלחימה לחיים אזרחיים לפני שגויסו שוב לשירות.
מחקר של סטודנטים שהם גם מילואימניקים
כך גם הושע אהרון ונתנאל יהוד אליה, סטודנטים לניהול תיירות ופנאי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הושע, בן 27, צבר למעלה מ־300 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה. בזמנו הפנוי עוסק בספורט, ובפרט בכדורסל ובריצות, ומשתדל להתמיד בהן ככל האפשר. נתנאל יהוד אליה, בן 26, נשוי ואב לילדה קטנה, עובד בתחום הפיננסים בחברת SodaStream. מאז תחילת המלחמה לקח חלק ביותר מ־300 ימי מילואים במספר חזיתות שונות. בזמנו הפנוי חובב קולנוע, שחמט ופאדל.
בהנחיית פרופ' אמיר שני, ראש המחלקה לניהול תיירות ופנאי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ערכו 25 שיחות מעמיקות עם לוחמי מילואים בשירות קרבי במטרה לבחון את כניסתם מחדש לחברה האזרחית. כל המשתתפים היו גברים (בגילאי אמצע שנות ה-20 עד תחילת שנות ה-40) שצברו מעל 100 ימי שירות מילואים בין השנים 2023-2025. ההרכב הגברי של המדגם משקף את המיקוד של המחקר בתפקידי לחימה. בעוד שנשים מהוות כ-30-40% מכוח המילואים הישראלי, ייצוגן ביחידות קרביות קרקעיות (כגון חטיבות חיל רגלים, שריון ותותחנים שהיו מרכזיות במבצעי "חרבות הברזל" הממושכים) נמוך משמעותית.
החוקרים התמקדו בשאלות הנוגעות למחסומים הרגשיים, הפסיכולוגיים והלוגיסטיים שמנעו חזרה לשגרת הפנאי של הלוחמים לפני המלחמה, כמו גם בתפקידי התמיכה החברתית והמשפחתית בתהליך ההשתלבות מחדש. השאלות עסקו בהרגלי הפנאי לפני ואחרי השירות, השפעת השירות על הפנאי ואמצעי תמיכה. כך למשל, נשאלו הלוחמים: "האם שמתם לב לשינוי במוטיבציה שלכם לעסוק בפעילויות פנאי לאחר תקופת מילואים ממושכת?", ו-"האם קיבלתם תמיכה (ממשפחה, חברים, עמיתים) שעזרה לכם לחזור לפעילויות פנאי מהר יותר?".
שיבוש עמוק בשגרת הפנאי
מגמה עקבית שעלתה לאורך הראיונות הייתה שיבוש עמוק בשגרת הפנאי שלפני המלחמה. תחביבים ומפגשים חברתיים קבועים הוקפאו במהלך השירות, וחידושם לאחר החזרה הביתה התגלה כאתגר בפני עצמו. נושא חוזר בקרב המשתתפים היה תחושת "ריקנות" ראשונית או אובדן עניין עם חזרתם. למשל, אורי (24), סטודנט לאמנות שצייר 2-3 פעמים בשבוע למדיטציה לפני המלחמה, אמר שהוא "לא הצליח למצוא את היכולת לשבת ולצייר". במקום זאת, הוא בילה את זמנו הפנוי בדרכים פסיביות מאוד (נטפליקס, טלפון, שינה), מתוסכל מאובדן תחביב משמעותי. דין (25), שחקן כדורגל נלהב, עדיין לא חזר לשחק עם חברים, ואפילו צפייה במשחקים הותירה אותו שטוח: "אני לפעמים צופה, אבל בלי להתרגש... זה כאילו משהו כבה". הוא ייחס את האדישות הזו ל"רעש רקע" קבוע בראשו לאחר קרב, מה שהקשה על החיבור מחדש להנאות העבר.
"בבסיס המחסומים הפסיכולוגיים שעמם התמודדו המילואימניקים בחזרתם לפנאי עמדו מנגנונים שמנעו את ההחלמה. הקרב הותיר תחושה מתמשכת של אי שקט נפשי שהקשתה על הרפיה. עניין מופחת ועייפות פסיכולוגית גרמו לפעילויות פנאי שפעם היו מהנות להרגיש בלתי נגישות או לא רלוונטיות", הסביר הושע אהרון.
מעבר לקהות חושים, חלק מהמילואימניקים התמודדו עם אשמה ותחושת רצינות מפותחת מדי שפגעה עוד יותר ביכולתם לעסוק בפנאי. כמה מהם חשו כי "אין להם את הזכות" ליהנות כאשר אחרים עדיין משרתים או סובלים. אשמה זו גרמה לרבים לשקוע בעבודה, לימודים או חובות משפחתיות כדרך לפצות. "בעוד שאף אחד מהמשתתפים לא דיווח על אבחנה רשמית של הפרעת דחק פוסט-טראומטית, רבים תיארו תסמינים הקשורים בדרך כלל ללחץ פוסט-טראומטי - חוסר שקט, חרדה ונסיגה - שהופיעו בשבועות שלאחר השחרור מצבא", ציין נתנאל יהוד אליה. "זאת, בנוסף לתסכול ולצורך להתמודד עם מחויבות של עבודה, לימודים ומשפחה שלא הותירו זמן לעיסוקים נוספים".
המשתתפים המליצו על יצירת מרחבי פנאי לא פורמליים
בהתבסס על חוויותיהם החיוביות עם תמיכת משפחה, חברים ועמיתים, המשתתפים המליצו ליצור מרחבי פנאי לא פורמליים ולא קליניים שבהם יוצאי צבא יוכלו להתחבר מחדש. כשהם התגברו על מחסומים וקיבלו תמיכה, מילואימניקים רבים החלו לחוות את הפנאי לא רק כבידור, אלא כמרכזי להחלמתם ולזהותם. תוצאה בולטת הייתה הערכתם החדשה לפנאי כ"לא מותרות, אלא הכרח".
"אנחנו לא רובוטים. גם אנחנו ראויים לנשום", אמר אחד המשתתפים, תוך שהוא תופס את התחושה הקולקטיבית שפנאי אינו שולי להחלמה אלא חיוני לה. הכרה זו - שפנאי מהווה צורך אנושי בסיסי ולא פינוק אופציונאלי - צצה כתובנת חותכת בכל הראיונות.
"מצאנו כי הקשיים העיקריים הם קהות רגשית, מתח מתמיד שלא עוזב, מחסור בזמן ועומס המחויבויות למשפחה ולעבודה. לצד זאת, תמיכה מחברים ומבני משפחה הוכחה כגורם מכריע בחזרה ההדרגתית לפעילות. אי לכך, המסקנה המרכזית שלנו היא שפנאי אינו מותרות ללוחמים. הוא כלי שיקומי חיוני שמסייע להם לבנות מחדש את תחושת הזהות ולחזור לחיים מלאים", הדגיש פרופ' שני.
על בסיס ממצאים אלו, החוקרים ממליצים לפתח תוכניות פנאי קבוצתיות, ליצור הזדמנויות פנאי שמשלבות את המשפחה כולה, ולעצב מדיניות מוסדית שמכירה בחשיבות הפנאי לשיקום לוחמים.
ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת Leisure Studies.
