מחקר ראשון מסוגו: כך הפכה דיסקית החטופים לסמל לאומי
לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מתפרסם מחקר חדש באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המתחקה אחר דיסקית החטופים ובוחן את משמעויותיה מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ועד היום.
מחקר חדש באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המתפרסם לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, מתחקה אחר התפתחותה וגלגוליה של דיסקית החטופים. פרופ' בקי קוק והדוקטורנטית ענת מרלא, מהמחלקה לפוליטיקה וממשל, בחנו את משמעויותיה מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ועד היום.
בניגוד לדפוסי ההנצחה שאפיינו מלחמות קודמות בישראל, מיזמי ההנצחה לאירועי טבח 7 באוקטובר החלו להתגבש בעודם טריים בזיכרון. לצד תיעוד ועדויות רבות, צמחו גם יוזמות חומריות שנועדו ליצור סמלים מוחשיים של זיכרון, כאב ומחאה. אחת הבולטות שבהן היא דיסקית החטופים. הנושא נבחן לעומק במסגרת עבודת הדוקטורט של ענת מרלא, בהנחיית פרופ' בקי קוק מהמחלקה לפוליטיקה וממשל.
"מטרת המחקר היא להתחקות אחר מסלול התפתחותה של דיסקית החטופים כחפץ זיכרון רגשי, ולבחון את המשמעויות שהיא מייצרת סביב האירוע שאותו היא מבקשת להנציח", הן אומרות.
הדיסקית הפכה במהירות לסמל מרכזי של כאב ומחאה עבור משפחות החטופים והפעילים למען שחרורם. מדובר בחפץ המדמה דיסקית צבאית קלאסית, ועליו כיתובים כמו: "החזירו אותם הביתה עכשיו", "ביחד ננצח" ו"הלב שלנו שבוי בעזה". עבור רבים היא מבטאת את הפגיעה המתמשכת בזכויות האדם של החטופים ובני משפחותיהם, ושימשה, עד לשחרור אחרון החטופים, אמצעי להזדהות ציבורית רחבה, בישראל ובעולם, עם מאבק המשפחות.
עם הזמן הפכה הדיסקית גם לכלי מרכזי בגיוס תמיכה ציבורית ופוליטית. לצד בני המשפחות, ענדו אותה אנשי ציבור ואנשי תקשורת, ובכך שידרו מסר של סולידריות, תמיכה והכרה. "במובן זה", מדגישה פרופ' קוק, "היא פעלה כסוג של איתות ערכי בעל נראות גבוהה ועוצמה רגשית".
חפצים דוגמת דיסקית צבאית מהווים דוגמה מובהקת למה שמכונה בספרות ההנצחה "חפצי רגש" - חפצים אישיים, שלעתים צפים מחדש גם שנים ודורות לאחר אירועים אלימים, ומעוררים הזדהות רגשית עמוקה עם קורבנותיהם.
דיסקיות צבאיות מוצגות לא אחת במוזיאונים כחלק מאוספים אותנטיים של חפצים שנמצאו בשטח - מעין אות חיים אחרון ושבריר זיכרון של חיילים שנפלו. עוצמתן נובעת מפשטותן: זכר פיזי לגוף שאבד ועדות מוחשית לחיים שנגדעו.
ואולם, דיסקית החטופים, על אף הדמיון החזותי, איננה דיסקית צבאית בהכרח. "הזיכרון שהיא מעוררת אינו קשור לאדם מסוים, אלא לאירוע קולקטיבי", מציינות החוקרות. "היא מסמלת את הצבא, אך מנציחה גם אזרחים ואף זרים; ובעיקר מדובר בחפץ המיוצר באופן תעשייתי, נמכר בפלטפורמות מסחריות, ולעיתים גם משמש להפקת רווח. במובן זה, היא מגלמת תהליך מובהק של קומודיפיקציה של הזיכרון".
עוד מציינות פרופ' קוק וענת מרלא כי בהקשר של 7 באוקטובר, הפכה הדיסקית ל"זיכרון נייד": חפץ בעל נראות גבוהה, טעון בערך רגשי עז, המתפקד בו-זמנית כסמל לאירוע החטיפה, כקריאה לפעולה וכסמן של עמדה פוליטית ואידיאולוגית. היא מטשטשת את הגבולות שבין זיכרון פרטי לקולקטיבי, בין אבל למחאה, ובין הנצחה לצריכה.
ראוי לציין כי ענת מרלא, בת קיבוץ עין החורש ולשעבר מזכירת קיבוץ נירים, בחרה לשוב לנירים ואף לגדל שם את ילדיה מתוך אהבה עמוקה לנגב המערבי חרף העובדה שטראומת 7 באוקטובר עדיין טרייה במוחה. "לשמוע את המחבלים מעבר לחלון הממ"ד, להחזיק את הידית ולהתפלל", כך תיארה בהזדמנויות שונות את רגעי האימה שחוותה באותה שבת שחורה.
בניגוד לדפוסי ההנצחה שאפיינו מלחמות קודמות בישראל, מיזמי ההנצחה לאירועי טבח 7 באוקטובר החלו להתגבש בעודם טריים בזיכרון. לצד תיעוד ועדויות רבות, צמחו גם יוזמות חומריות שנועדו ליצור סמלים מוחשיים של זיכרון, כאב ומחאה. אחת הבולטות שבהן היא דיסקית החטופים. הנושא נבחן לעומק במסגרת עבודת הדוקטורט של ענת מרלא, בהנחיית פרופ' בקי קוק מהמחלקה לפוליטיקה וממשל.
"מטרת המחקר היא להתחקות אחר מסלול התפתחותה של דיסקית החטופים כחפץ זיכרון רגשי, ולבחון את המשמעויות שהיא מייצרת סביב האירוע שאותו היא מבקשת להנציח", הן אומרות.
הדיסקית הפכה במהירות לסמל מרכזי של כאב ומחאה עבור משפחות החטופים והפעילים למען שחרורם. מדובר בחפץ המדמה דיסקית צבאית קלאסית, ועליו כיתובים כמו: "החזירו אותם הביתה עכשיו", "ביחד ננצח" ו"הלב שלנו שבוי בעזה". עבור רבים היא מבטאת את הפגיעה המתמשכת בזכויות האדם של החטופים ובני משפחותיהם, ושימשה, עד לשחרור אחרון החטופים, אמצעי להזדהות ציבורית רחבה, בישראל ובעולם, עם מאבק המשפחות.
עם הזמן הפכה הדיסקית גם לכלי מרכזי בגיוס תמיכה ציבורית ופוליטית. לצד בני המשפחות, ענדו אותה אנשי ציבור ואנשי תקשורת, ובכך שידרו מסר של סולידריות, תמיכה והכרה. "במובן זה", מדגישה פרופ' קוק, "היא פעלה כסוג של איתות ערכי בעל נראות גבוהה ועוצמה רגשית".
חפצים דוגמת דיסקית צבאית מהווים דוגמה מובהקת למה שמכונה בספרות ההנצחה "חפצי רגש" - חפצים אישיים, שלעתים צפים מחדש גם שנים ודורות לאחר אירועים אלימים, ומעוררים הזדהות רגשית עמוקה עם קורבנותיהם.
דיסקיות צבאיות מוצגות לא אחת במוזיאונים כחלק מאוספים אותנטיים של חפצים שנמצאו בשטח - מעין אות חיים אחרון ושבריר זיכרון של חיילים שנפלו. עוצמתן נובעת מפשטותן: זכר פיזי לגוף שאבד ועדות מוחשית לחיים שנגדעו.
ואולם, דיסקית החטופים, על אף הדמיון החזותי, איננה דיסקית צבאית בהכרח. "הזיכרון שהיא מעוררת אינו קשור לאדם מסוים, אלא לאירוע קולקטיבי", מציינות החוקרות. "היא מסמלת את הצבא, אך מנציחה גם אזרחים ואף זרים; ובעיקר מדובר בחפץ המיוצר באופן תעשייתי, נמכר בפלטפורמות מסחריות, ולעיתים גם משמש להפקת רווח. במובן זה, היא מגלמת תהליך מובהק של קומודיפיקציה של הזיכרון".
עוד מציינות פרופ' קוק וענת מרלא כי בהקשר של 7 באוקטובר, הפכה הדיסקית ל"זיכרון נייד": חפץ בעל נראות גבוהה, טעון בערך רגשי עז, המתפקד בו-זמנית כסמל לאירוע החטיפה, כקריאה לפעולה וכסמן של עמדה פוליטית ואידיאולוגית. היא מטשטשת את הגבולות שבין זיכרון פרטי לקולקטיבי, בין אבל למחאה, ובין הנצחה לצריכה.
ראוי לציין כי ענת מרלא, בת קיבוץ עין החורש ולשעבר מזכירת קיבוץ נירים, בחרה לשוב לנירים ואף לגדל שם את ילדיה מתוך אהבה עמוקה לנגב המערבי חרף העובדה שטראומת 7 באוקטובר עדיין טרייה במוחה. "לשמוע את המחבלים מעבר לחלון הממ"ד, להחזיק את הידית ולהתפלל", כך תיארה בהזדמנויות שונות את רגעי האימה שחוותה באותה שבת שחורה.
