אימון אורייני כמנוף לשינוי
שינוי בבתי ספר תת משיגים דרך הנחיית מאמנות אוריינות
אחת הסוגיות הכאובות הנוגעות לאי שיוויון, הוא יכולות האוריינות של תלמידים בבתי ספר תת- משיגים. היכולת להתמודד עם טקסטים בצורה משמעותית, להגיב להם, לבקר אותם ולהשתמש בהם, נחשבת אחד המפתחות החשובים להצלחה אישית ואקדמית. למרות ניסיונות רבים, הפער ביכולות האוריינות בבתי ספר אלה, נותר כמעט ללא שינוי. אימון בבתי ספר בכלל ואימון אוריינות בפרט עלו בשכיחות ובפופולריות במהלך שני העשורים האחרונים בארצות הברית. תפקידן של מאמנות האוריינות הוא לתמוך, ללוות ולהדריך מורות לשפה על מנת לשפר את תהליכי הוראתן. הן עושות שימוש בכלים ופרקטיקות שונים כדי לטייב את תהליכי הקניית השפה, ולהפוך אותו משמעותי יותר. מחקרים אקדמאיים מחזקים את מודל האימון ומדגימים את יעילותו עבור למידת מורים וביצועי תלמידים, במיוחד בבתי ספר תת-משיגים.
בעוד שמספר המחקרים האמפיריים אודות האימון גדל בהתמדה, עדיין קיים מחסור במחקר הממוקד בהבנת הפעלת תפקיד זה בהקשרים מקומיים שונים. יתרה מכך, מערכת החינוך הישראלית שונה מזו שבארה"ב, הן מבחינה מבנית והן מבחינה תרבותית. הבנה טובה יותר של התפקיד החדש הזה בהקשר הישראלי—לרבות שיטות אימון, הצלחות, אתגרים, מבנים ארגוניים ועוד—תסייע לטייב את תהליכי הפיתוח המקצועי שמיזם מישרים מספק למאמנות, להתוויית המדיניות בתוך מישרים, ולתמיכה בהתפתחות כיוונים עתידיים של אימון אוריינות בבתי ספר תת-משיגים בישראל.
לשם כך נוצרה שותפות מחקר ופיתוח בין מיזם מישרים, אוניברסיטת בן-גוריון, האוניברסיטה העברית, והמרכז לחקר הפדגוגיה. המחקר כלל תיעוד אינטראקציות בין מאמנות למורות, תצפיות בהוראה בכיתות, התבוננות בתוצרי למידה של תלמידים, תצפיות במפגשי הכשרת המאמנות, וראיונות עם מנהלי בתי הספר ובעלי תפקיד נוספות. נתונים אלו היוו בסיס לפיתוח חקרי מקרה המתמקדים בפרקטיקות מבטיחות בהנחיה ובהוראה, ומטרתם לשמש את המאמנות, את המורות ואת תהליכי ההכשרה.