מדעי הרוח הסביבתיים (Environmental Humanities) הולכים ומתפתחים בשנים האחרונות, ונחשבים לחלק בלתי נפרד מההתמודדות של האקדמיה עם משבר האקלים. ביסודם עומדת ההנחה לפיה יחסי האדם והסביבה הטבעית מושפעים עמוקות מדימויים ומתפיסות שונות שהשתרשו בתרבות האנושית - דימויים ותפיסות שעלינו לחקור בכלים המתאימים. איזה סיפור מספר לעצמו האדם בבואו להצדיק את ניצול משאבי הטבע, או לרסנו? במה שונה יחסם של אנשי העולם העתיק לסביבה, מזה של אנשי המאה ה-21? כיצד אמנות יכולה לעורר מודעות ציבורית למשבר האקלים? מהם התנאים לפיתוחה של אתיקה אקולוגית חדשה? ואולי מקורותיה של אתיקה כזו נטועים דווקא בעבר הרחוק? שאלות אלה, ושאלות דומות להן, ניצבות כעת לפתחן של כל הדיסציפלינות של מדעי הרוח: ספרות, אמנות, ארכיאולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה, ועוד; הבנה מעמיקה שלהן חשובה לא רק מצד עצמה, אלא גם כמפתח רב-ערך לנקיטת צעדים מעשיים יעילים יותר במסגרת המאבק בשינוי האקלים.