פרופסור אמיר הותירה את המכתב הבא לחבריה לעבודה ביולי 2003:
לכולם שלום,
בחודשים האחרונים חשבתי הרבה לעצמי מה עדיף, למות באופן פתאומי כמו בפגוע באוטובוס או לדעת במשך תקופה ארוכה שהחיים עומדים להסתיים. הגעתי למסקנה, שהתהליך שעברתי כלל בתוכו ספוקים ואתגרים לצד הכאב הנוראי הטמון בפרידה הזו.
צר לי שהחיים עומדים להיקטע בנקודה בה הרגשתי הרבה תנופה ושביעות רצון, אני מרגישה כי המשפחה התבגרה, הילדים עומדים על רגליהם בזכות עצמם ובדרך לחוויות חדשות בעולם הבוגרים. יחד עם משה בנינו בית לתפארת, מלא אהבה, חיים, הומור, עשייה וענין. בעבודה האקדמית הרגשתי אין סוף ענין, סקרנות, התנסויות מרתקות וכל יום היתה חוויה חדשה.
סיפוק אני יכולה לציין, כי הלכתי כל יום לעבודה בשמחה. כל זה מצער אותי להפסיק. הצער האמיתי הוא הפרידה מאנשים שאני אוהבת אותם. בראש ובראשונה המשפחה אבל ללא ספק גם החברים ששחקו תפקיד מאד מאד חשוב בחיי בכלל, ובפרט בשנים האחרונות מאז שחליתי.
אני אסירת תודה על כל החום האהבה והתמיכה שקבלתי מכם במחלקה, כל אחד על פי דרכו.
עלי לציין, כי החברים לעבודה, אתם, בין אם היינו חברים קרובים מקודם או לא, היוו עבורי רשת תמיכה בכל התקופה שנתנה לי המון חוזק להתמודד בתהליך הקשה הזה. ללא התמיכה שלכם התקופה היתה הרבה הרבה יותר קשה. חשוב לי לציין גם, שהסטודנטים התנהגו באופן יוצא מן הכלל, בדאגתם לי לאורך כל הדרך הן ברמת הסטודנט הבודד והן ברמת הכיתות. אפילו אחרי שהפסקתי ללמד לא הפסיקו להתעניין בשלומי ודאגו לשמור על קשר. מוזר לחשוב כך אבל במובן מסוים אני מרגישה ברת מזל שכל האהבה הזו נפלה בחלקי. מוות זה סוף של חיים אבל לא סוף של יחסים בין אנשים.
באהבה,
מריאן
