שיקום ים המלח ונהר הירדן הדרומי
נייר מדיניות חדש בוחן את החלופות המעשיות לשיקום מערכת ים המלח ונהר הירדן הדרומי. המסמך מציג אסטרטגיה דו-ערוצית לשילוב קולחים מטופלים ומים מלוחים, וממפה את פערי הידע הנדרשים לייצוב המפלס ולמניעת פגיעה סביבתית.
ים המלח ונהר הירדן הדרומי הם חלק ממערכת אחת, משולבת ומקושרת, הנמצאת בתהליך הידרדרות מזה זמן רב. ים המלח הוא ים היפר סליני (בעל מליחות גבוהה במיוחד) ייחודי, המהווה נכס לאומי ואזורי בעל חשיבות רבה, התומך בתיירות, ברווחת הציבור, בפעילות כלכלית ובקישוריות אזורית. נהר הירדן הדרומי הוא אפיק הנהר ההיסטורי של הבקעה, ומצבו משפיע על המגוון הביולוגי, איכות הנוף, אפשרויות הפנאי והערך התרבותי של האזור כולו. על אף חשיבותם של שני אתרי טבע אלו, מצבם הורע מאוד במרוצת עשרות השנים האחרונות. ים המלח מוסיף להתכווץ, קו החוף שלו ממשיך לסגת, והסיכונים לתשתיות ולנגישות הציבורית ממשיכים להחמיר. במקביל, נהר הירדן הדרומי נותר מדולל ומזוהם, ואינו מספק את התועלות הסביבתיות והציבוריות המצופות ממערכת נהר מתפקדת.
לאור מגמה מדאיגה זו, מסמך זה בוחן אפיקים אפשריים לשיקום ים המלח ונהר הירדן הדרומי. תחילה, הוא סוקר את מקורות המים המרכזיים שעשויים להיות זמינים לטובת שיקום מערכות טבעיות אלו, ואת השלכותיהם הסביבתיות, הכלכליות והמדיניות. לאחר מכן, הוא מציג את פערי הידע והמחקר העיקריים שנותרו בטרם ניתן יהיה לשקול שיקום בקנה מידה רחב. מטרת המסמך איננה להציג תוכנית בשלה ליישום מלא, אלא למקד את השיח באפשרויות המבטיחות ביותר לשיקום מרחב ים המלח ונהר הירדן הדרומי, לאתר את המגבלות הניצבות בפני כל אחת מהן, ולזהות את פערי הידע שיש להשלים כדי לאפשר קבלת החלטות מושכלת ומבוססת נתונים.
הבעיה ההידרולוגית המרכזית ברורה. במהלך המאה האחרונה, הזרימות שבעבר הגיעו לים המלח דרך מערכת נהר הירדן פחתו באופן דרמטי בעקבות הטיה של מקורות המים במעלה האגן, בעוד שאובדן מים משמעותי ממשיך להתרחש עקב אידוי ופעילות תעשייתית. לאור תהליכים אלו, הפער בין נפחי המים שנכנסים לים המלח ואלו שיוצאים ממנו הפך משמעותי ביותר ונאמד כיום בכ700- מלמ"ק - כלומר, כדי לייצב את מפלס ים המלח, נדרשת תוספת הזרמה בנפח מים זה מדי שנה. הזרמת מים בהיקפים קטנים יותר עשויה למתן את המשך ירידת המפלס באופן זמני, אך אינה צפויה לעצור את מגמת ההידרדרות ארוכת הטווח.
השלכותיה של מגמה זו ניכרות בתחומים והיבטים רבים. כך, ירידת מפלס המים הרחיקה את החופים ואזורי הרחצה מתשתיות התיירות הקיימות באגן הצפוני וגרמה להעתקת כבישים בסמוך לים. בנוסף, תהליכים אלו הובילו להיווצרות בולענים רבים לאורך אזורי חוף פגיעים, היוצרים סיכונים ישירים לתשתיות, למתקני תיירות, לתעשייה ולשימושי קרקע אחרים. במקביל, נהר הירדן הדרומי הצטמצם מנהר משמעותי לערוץ דליל מאוד, שבחלקים נרחבים ממנו הזרימה מועטה ואיכותה ירודה.
במסגרת הדיון באפשרויות המועדפות לשיקום, מסמך זה טוען כי אין מקור מים יחיד שיוכל לשקם את שתי המערכות לבדו מבלי לגרור פשרות מהותיות. מים שפירים היו החלופה המתאימה ביותר מבחינה אקולוגית לשיקום הנהר, אך בפועל אפשרות זו מוגבלת מאוד בשל מחסור אזורי חריף במים, שצפוי להפוך חמור עוד יותר נוכח גידול האוכלוסין הצפוי ושינויי האקלים. מי תהום מליחים עשויים לתרום באזורים מסוימים, אך עצם קיומם של משאבים ממופים אינו מלמד בהכרח שנפחים משמעותיים אכן זמינים להטיה, בפרט לאחר שמובאות בחשבון מגבלות של הפקה בת-קיימא, אילוצי איכות מים, שימושים קיימים והגנות סביבתיות.
על רקע זה, המסמך מציג גישת הזרמה דו-ערוצית כאפשרות המבטיחה ביותר לשיקום הים והנהר. המרכיב הראשון הוא הזרמת מי קולחים מטופלים ברמה גבוהה לנהר הירדן הדרומי, וממנו לים המלח. מים ממקור זה נראים כמועמד המעשי ביותר לשיקום הירדן הדרומי, מכיוון שהם יכולים לסייע בהשבת זרימה רציפה מבלי להסתמך על מים שפירים, שהם משאב נדיר ויקר. עם זאת, אפשרות זו ישימה רק בהתקיים תנאים מחמירים, בהם איכות טיפול גבוהה, בקרה אפקטיבית על נוטריינטים ופתוגנים, והקצאה סביבתית ברורה. סוגיית הקצאת המים מהווה אתגר משמעותי משום שקולחים מטופלים הם כבר היום משאב אסטרטגי בחקלאות הישראלית, והם משולבים בתכנון הלאומי ארוך הטווח של השבת מים. כלומר, אפשרות זו אינה זמינה כיום כברירת מחדל בקנה מידה רחב - היא תדרוש הקצאה מחדש, שימוש בנפחים שאינם מגיעים לחקלאות, או החלטת מדיניות לייעד חלק מן הגידול העתידי בהיקף הקולחים לצורכי שיקום אקולוגי.
המרכיב השני הוא תמיכה ישירה בייצוב ים המלח באמצעות הזרמה רחבת היקף של מים מלוחים, ובפרט מי ים תיכון ו/או מי תמלחת מהתפלה. מקורות מים אלה נראים סבירים יותר בקנה המידה הנדרש לייצוב המפלס, משום שניתן לגייסם בנפחים גדולים באמצעות תשתיות ייעודיות, וכן מכיוון שהם לא דורשים שימוש במים שפירים יקרים. עם זאת, הזרמת מים מלוחים בנפחים גדולים עלולה להשפיע על השיכוב (stratification), על הערבוב העונתי, על צלילות המים, על הרכב המלחים בים, ועשויה גם להשפיע על דינמיקת הבולענים בקרבת
החוף. בשל כך, כל יישום עתידי יצטרך להתקדם בהדרגה, בהיקפים שמרניים ותוך ניטור תכוף ומתמשך.
זאת ועוד, מסמך זה מדגיש כי גם הגישה שהוצגה לעיל עודנה טעונה מחקר נוסף. בטרם ניתן יהיה לקבוע אילו ספיקות מים יש להזרים מכל מקור כדי לייצב את מפלס הים מבלי לגרום פגיעה סביבתית או אחרת, יש הכרח בהבהרת מספר סוגיות מרכזיות. בין היתר, יש לבחון את הסוגיות הבאות: (1) השפעת המתווה המוצע על משטר השיכוב והערבוב של ים המלח; (2) התנאים בהם שקיעת גבס עשויה להשפיע על צלילות המים ועל סילוק נוטריינטים; (3) הסיכון לפריחות ביולוגיות בתרחישי דילול ועלייה בריכוז הנוטריינטים; (4) דפוסי הבולענים הצפויים; (5) זמינותם בפועל של מים מליחים ושל מי קולחים מטופלים; (6) היקף התועלות הכלכליות משיקום ים המלח, התפלגותן בין הענפים השונים והשתנותם לאורך הזמן. מעבר לנושאים אלו, הצלחת שיקום ים המלח והירדן הדרומי תלויה גם בהסדרי ממשל עתידיים, במקורות מימון ובשיתוף פעולה אזורי בתכנון וביישום של מדיניות המים.
לסיכום, מסמך זה מציע כי מסלול השיקום המעשי ביותר בעת הזו אינו פתרון המבוסס על מקור מים יחיד, אלא שילוב מדורג ומנוהל בקפידה: קולחים מטופלים ברמה גבוהה עבור נהר הירדן הדרומי, בכפוף למגבלות של הקצאה ואיכות טיפול, לצד הזרמות ישירות של מים מלוחים לים המלח, בכפוף לאמצעי הגנה סביבתיים ולביסוס מחקרי נוסף. גישה זו אינה מבטלת את אי-הוודאות, אך היא מציעה בסיס מוצק יותר לתכנון עתידי בהשוואה ליתר החלופות שמוגבלות בהיקפן או בהיתכנותן. לפיכך, יש להתייחס לשיקום כתהליך הדרגתי ומבוסס ראיות, שמטרתו להשיג בטווח הקרוב שיפור במצב הנהר, ובמקביל לבנות את התשתית המדעית והמוסדית הדרושה לפעולה רחבת היקף בים המלח
