תצוגה F: רפואה יהודית (הרמב"ם – משה בן מימון)

היהודים סבלו מרדיפות במגוון דרכים. נאסר עליהם להחזיק בקרקעות, והוטלו עליהם הגבלות בתחומי עיסוק ועבודה רבים. כתוצאה מכך, הם נאלצו לפנות למקצועות שלא דרשו בעלות על קרקע, כגון מסחר, הלוואת כספים ורפואה. העולם המערבי פיגר אז אחרי העולם האסלאמי, והיהודים שימשו כגשר ביניהם. מכיוון שלא היו מזוהים עם שום קבוצה פוליטית, יכלו כולם לתת בהם אמון. בזכות זאת, יצא לרופאים היהודים מוניטין מצוין. משה בן מימון (1138–1204), הידוע בכינוי "הרמב"ם", היה פילוסוף יהודי-ספרדי מימי הביניים. הוא הפך לאחד מחכמי התורה הפוריים והמשפיעים ביותר בתקופתו, וכן היה רופא ואסטרונום בולט, אשר שימש כרופאו האישי של צלאח א-דין.

הוא נולד בקורדובה שבאימפריה המוראביטית (כיום בספרד), ופעל כרב, רופא ופילוסוף במרוקו ובמצרים. הוא הלך לעולמו במצרים ב-12 בדצמבר 1204; גופתו הועברה לגליל התחתון ונטמנה בטבריה.

כתביו תורגמו בהדרגה עבור קהל קוראים רחב יותר. שלושה דורות ממשפחת אבן תיבון עסקו בתרגום כתבי הרמב"ם לעברית: יהודה בן שאול, בנו שמואל, ונכדו משה אבן תיבון (המאות ה-12–13). מבין אלה, משה היה הבולט ביותר. הוא, יחד עם מתרגם נוסף בשם נתן המאתי (המאות ה-13–14), היו אחראים לתרגום מרבית כתבי הרמב"ם לעברית. זמן קצר לאחר מכן, כתבים אלו תורגמו ללטינית והפכו לחלק מהותי מההוראה הרפואית באירופה הנוצרית ובמזרח.

אוסף חיבורים בלטינית, בעיקר בנושאי רפואה, מאת הרמב"ם; החיבורים תורגמו מעברית ללטינית על ידי המומר יוחנן מקפואה (John of Capua), סביב שנת 1300.

משמאל: כתב יד מאיטליה (פקסימיליה), ראשית המאה ה-15.

אוסף הארי פרידנוולד.

החיבור הרפואי של יצחק בן שלמה הישראלי, העוסק בתזונה ובתרופות פשוטות, נחשב לאחד הטובים שבחיבורים הערביים בנושא זה.

מימין: כתב יד מהמאה ה-14 (פקסימיליה). שני הפריטים שמורים בספרייה הלאומית, ירושלים.

צילום: מוזיאון העם היהודי, תל אביב.