2. מעלוקות ועד הקזת דם, עירוי דם והזלפת נוזלים
1. שני אזמלי הקזה (lancets) קלאסיים: סביב שנת 1800, שימשו
להקזת דם ולביצוע חתכים; בעלי נדן משריון צב
ולהב פלדה.
2. שני אזמלי הקזה קטנים: סביב שנת 1750, בעלי נדן
משריון צב ולהב פלדה, בתוך נרתיק כסף.
3. אזמל הקזה "מודרני": סביב שנת 1890, עשוי פלדת אל-חלד.
אזמלי הקזה מסוג "פלים" (fleams): אלו היו מכשירים ישרים
להקזת דם, בעלי להבים חדים – לרוב משולשים – או
מכשירים דמויי אולר הכוללים מספר (2–4) להבים
משולשים שונים; אחד מהם ישר ומחודד לדקירה,
והאחרים מיועדים לחתכים רוחביים. הם שימשו בעיקר
להקזת דם ברפואה אנושית ווטרינרית. הפריטים
בוויטרינה I בגלריה כוללים מכשיר "פלים" מוקדם
להקזת דם, בעל להבי פלדה בגדלים שונים (סביב
שנת 1750) וידית עשויה נחושת וקרן. הבעלים,
ג'ון וייט, חרט את שמו על הידית, לצד איור
המתאר ניקוב של העור. הלהב המחודד שחרט
דומה מאוד ללהב כירורגי מודרני מס' 11, או
לסקאלפל (אזמל) רומי ישר ומחודד.
4. מכשיר "פלים" מוקדם בעל להב ישר יחיד;
הוא הונח על העור, מעל וריד או עורק, והוכה
באמצעות "מקל הקזה" (bloodstick) כדי לחדור
דרך העור אל כלי הדם (סביב שנת 1700).
במקל הקזה זה חרוטה גומחה המיועדת
לאחסון המכשיר (ראו גם: ויטרינה I בגלריה – הקזת דם).
5. מכשיר "פלים" מוקדם בעל שלושה להבים (סביב
שנת 1700), ומכשיר "פלים" גדול (סביב שנת 1850)
בעל ידית קרן ושלושה להבי ברזל/פלדה.
6. קערה להקזת דם: סביב שנת 1750, עשויה בדיל (pewter).
7. שני אזמלי הקזה גדולים: סביב שנת 1800, בעלי ידית
שנהב ולהב פלדה; וכן אזמל הקזה עתיק יותר
בעל ידית ירקן (jade) מעוטרת (ויטרינה I, גלריה).
8. מחטים להקזת דם: סביב... 1900. עם התפתחות הטכנולוגיה
לייצור צינוריות דקות, החלו להופיע מחטים;
זאת אף על פי שצינוריות שימשו עוד קודם לכן
לצורך עירוי דם, כפי שתואר בשנת 1731 על ידי
הייסטר והרווי. סטים של ארבע מחטים בגדלים
שונים אוחסנו בתוך גלילי מתכת שיוצרו במיוחד.
(א) מחט להקזת דם, שתוכננה כך שהדם
היוצא ממנה יזרום ישירות אל תוך קערת ההקזה.
(ב-ד) מחטים מאוחרות יותר תוכננו כך שניתן
יהיה לחברן לצינוריות לצורך עירוי דם:
העברת דם בין שני בני אדם, או בין
בעל חיים לאדם.
9. מזרק להקזת דם: פארק-דייוויס (Park-Davis), 1902.
מחט בעלת קוטר רחב, המצוידת במוט ניקוי
בקצה הבוכנה, שנועד לסלק קרישי דם.
10. חקר הדם: מרגע שהדם יצא את הגוף,
ניתן היה לחקור אותו. לאחר המצאת המיקרוסקופ,
לא חלף זמן רב עד שהתגלה הרכב הדם התקין
וסוגי התאים השונים המרכיבים אותו, וכן
התברר כי מצבים פתולוגיים גורמים לשינויים
במספרם ובצורתם של תאים אלה. עלה הצורך
למצוא דרכים פשוטות וחסכוניות לאיסוף
דגימות דם. מזרקים תת-עוריים ומחטים
להקזת דם היוו את שיא הטכנולוגיה בתחום,
עד שהוחלפו על ידי ה-"Vacutainer" (ואקוטיינר)
של חברת BD (בקטון-דיקינסון, ארה"ב)
(10א) – מבחנה המכילה ואקום (תת-לחץ)
לאיסוף דגימות דם, אשר נרשמה כפטנט
בשנת 1980. באופן מפתיע, קיים מוצר דומה
המתוארך לשנת 1928 (10ב).
ה-"Venule" (ונוּל) מתוצרת חברת "ברינג" (Behring)
יוצר בגרמניה על ידי חברת "באייר" (Bayer)
כ-50 שנה לפני ה-"Vacutainer" של BD.
הוא כלל מארז עץ חיצוני, גליל מגן פנימי
ממתכת, ומבחנת זכוכית המכילה ואקום
לאיסוף דם, עם מחט מובנית ושסתום פנימי.
גילוי פריט זה מערער על הפטנט ועל הבלעדיות
המסחרית של ה-"Vacutainer" מתוצרת BD.
11. כוסות רוח: השימוש בכוסות רוח מוכר
עוד מימי בבל, ונועד לסלק "דם רע". כוסות רוח עשויות ברונזה וחרס
שימשו מאוחר יותר את המצרים,
היוונים והרומאים; הערבים העבירו
את השיטה לרפואה המערבית. משמאל לימין: (א) כוס
רוח בבלית מברונזה, נדירה ביותר,
כ-1000 לפנה"ס; (ב) כוס יניקה רומית,
כ-100 לספירה; (ג) כוס רוח ערבית מסגסוגת בדיל (פיוטר),
מהמאה ה-17 לערך – כלי שהיה נפוץ בתקופה זו ברחבי
אירופה; ו-(ד) כוסות רוח "מודרניות"
בנות 50–150 שנה.
12. אזמלים (לנצטים) אוטומטיים מופעלי-קפיץ:
ארבעה דגמים שונים: כלים אלה הופיעו
בצורה של להבים חדים קטנים המופעלים על ידי קפיץ,
ושימשו לחיסון (כגון אזמל החיסון של פירקה [Pirquet],
מסוף המאה ה-19) או
להקזת דם. היותם אוטומטיים הפכה אותם
לקלים מאוד לתפעול, גם עבור מטפלים חסרי ניסיון.
(ראו ויטרינה I, גלריה).
13. מכשיר חיתוך (סקריפיקטור) בעל 12 להבים:
מכשיר המופעל על ידי קפיץ וכולל
12 להבים. דגמים רבים יוצרו החל מהמאה ה-17
לצורך "כוסות רוח רטובות" (הקזת דם באמצעות כוסות רוח)
(ראו ויטרינה I, גלריה).
14. גרסה "מודרנית" מופעלת-קפיץ של
ה-Lebenswecker ("מעורר החיים") מבית באונשיידט (Baunscheidt):
1851. הגרסה הישנה והמקורית, בעלת גליל חלול מעץ הובנה,
כללה ידית שאליה חובר קפיץ סלילי. בעת לחיצה,
30 מחטים חדות היו דוקרות את העור (ראו
ויטרינה I, גלריה). גרסה זו, מהמאה ה-19,
כוללת ראש מתכוונן השולט בעומק
חדירת המחטים. כלים אלה, ודומים להם,
שימשו בעיקר בשילוב עם טיפול בכוסות רוח.
כלים דומים שימשו באותה תקופה גם
לצורך חיסונים.
15. צנצנת לעלוקות: המאה ה-19, זכוכית כחולה.
הוחזקה בעיקר במספרות, שבהן הספרים
סיפקו גם שירותי הקזת דם וכוסות רוח,
ואף ביצעו הליכים כירורגיים קלים.
16. שפופרת עלוקות: המאה ה-18.
השימוש בעלוקות היה נפוץ מאוד לטיפול ברוב
התחלואים. לעיתים קרובות היה צורך להניח
את העלוקה במיקום ספציפי מאוד (כגון פי הטבעת,
הנרתיק, או אזור מסוים על העור). העלוקה לא
תמיד הסכימה עם "אתר הארוחה" שנבחר עבורה,
וניסתה להתפתל לעבר אזור "מזמין" יותר.
שפופרת העלוקות נועדה להבטיח שהעלוקה
תישאר במיקום הרצוי. העלוקה הוכנסה לשפופרת
כשהיא פונה קדימה (בראשה תחילה), כוונה אל
הנקודה המבוקשת, והושארה שם עד שנצמדה
והחלה להיזון. שפופרות אלו התגלו מחדש לפני
כ-20 שנה, עם התפתחות המיקרו-כירורגיה
והצורך להניח עלוקות באזורים כירורגיים
ספציפיים – למשל, כדי לנקז דם מאזורים
גדושים (כגון מתלי רקמה או איברים מושתלים).
