גדעון דישון

בשנים האחרונות מתרחבת בישראל תופעת "ימי היער" - ימים שבועיים קבועים, שבהם תלמידי בתי ספר יסודיים יוצאים ללמידה בסביבה טבעית בקרבת בית הספר. תופעה זו, שהיא חלק מהזרם הכללי של חינוך היער שהתפתח בעולם, טרם נחקרה לעומק בהקשר הישראלי. המחקר בחן את מאפייני ימי היער באמצעות תצפיות משתתפות ב-11 בתי ספר יסודיים ברחבי הארץ במטרה לתאר את הפרקטיקות הרווחות בהם, לנתח את המאפיינים הפדגוגיים של ימי היער ולמקמם ביחס למודלים בין-לאומיים של חינוך יער. לניתוח הנתונים שילבנו שתי מסגרות תאורטיות משלימות: "הדקדוק הבית-ספרי" של טיאק וטובין (Tyack & Tobin, 1994), המתאר את המבנים המושרשים של בית הספר המסורתי, ו"הצופן הבלתי פורמלי" של כהנא (2007), המציג את העקרונות המאפיינים חינוך בלתי פורמלי. שילוב של המסגרות התאורטיות הללו מאפשר לפרש את האופן שבו עקרונות פעולה גמישים, המאפיינים את חינוך היער, מערערים באופן מובנה את הסדירויות המקובלות של בית הספר: ניהול זמן גמיש, שימוש דינמי במרחב, צמצום היררכיה בין מורים לתלמידים, דגש על למידה חברתית-רגשית וגופנית וחקר עצמאי עם מיעוט הנחיה. מעבר לניתוח הפדגוגי של המתרחש בשטח, המחקר מרחיב את השימוש בצופן הבלתי פורמלי כדי להסתכל על יום היער בכללותו כעל מרחב מורטורי המאפשר לבית הספר כמוסד להתנסות בגישות פדגוגיות אלטרנטיביות ולהגשים אידיאלים חינוכיים שקשה ליישם במסגרת הפורמלית. הסתכלות זו מאירה את המורכבות של ימי היער כזירה המאפשרת חקירה וביטוי עצמי מוסדי, אך גם כזו המופרדת מההתנהלות הכוללת של בתי הספר.