תצוגה L: גינקולוגיה ומיילדות

1. בהמשך למודל של אמבּוּאָז פָּרֶה (Amboise Paré) מהמאה ה-16 – אב-טיפוס מברזל (סביב שנת 1850) של מפשק (ספקולום) מסוג "אלינגהאם" (Allingham).

מכשירים דומים, מהתקופה הרומית, נמצאו בפומפיי; הם שימשו להשבת איברים למקומם במקרים של צניחת רחם (או צוואר הרחם), וכן לצריבת נגעים מדממים (כגון קרצינומה של תאי קשקש בצוואר הרחם). נוהג רפואי זה נזנח במהלך האלף הבא, שכן התבוננות אל תוך הנרתיק נתפסה כמעשה לא-מוסרי – אף יותר מאשר הימנעות מריפוי והצלת נשים. כתוצאה מכך, אלפי נשים מתו מסוג זה של סרטן, בשל תפיסות של צניעות דתית שמנעו את אבחונן וטיפולן – וכל זאת בשם ה"מוסר".

2. מפשק נרתיקי (ספקולום) מעץ, סביב שנת 1890; המכשיר עשוי עץ כדי למנוע מהמטופלות תחושת קור בעת השימוש בו.

3. מפשק נרתיקי מסוג "סימס-גוטמן" (Sims-Gutman), סביב שנת 1900. ג'ון מריון סימס (1813–1883) היה הרופא הראשון בעידן המודרני שהביט אל תוך הנרתיק למטרות אבחון וריפוי. זהו דגם משופר של המכשיר המקורי שלו – כף גדולה עשויה בדיל (פיוטר), שאותה כיופף כדי שתשמש כמפשק.

4. סט מכשירים לצריבה רפואית, סביב שנת 1800.

5. שני זוגות מלקחיים מיילדותיים (פורצפס) לסיוע בלידה: משמאל – הדגם הראשון של מלקחיים מיילדותיים, שתוכנן על ידי בני משפחת צ'מברלן (Chamberlen) בראשית המאה ה-17. כדי להגן על המצאתם, הם שמרו את להבי המכשיר (זרועותיו) בנפרד, וחיברו ביניהם בסתר רק בעת הלידה. הם נהגו לכסות את עיני המטופלות או לפנות את החדר מנוכחים אחרים לפני השימוש במכשיר. החלקים הובלו בתוך תיבה מרופדת או נרתיק ייעודי, כך שאף אדם אחר לא יכול היה לראות את המכשיר בשלמותו.

המלקחיים עברו בירושה בתוך המשפחה במשך למעלה מ-100 שנה, מבלי שהעיצוב פורסם או נחשף לאחרים; כך הובטח שרופאים או מיילדות אחרים לא יוכלו להעתיק את המכשיר. המלקחיים היו מצופים בעור, דבר שהפך את ניקוים לבלתי אפשרי. מימין: מלקחיים של בוש (Busch), סביב 1793.

6. מימין, מכשירים להשמדת העובר:

קרניוקלאסט (cranioclast) של מרפי ומנקב (perforator) של סימפסון: סביב 1850.

7. וו (crotchet) רומי: סביב שנת 50, עשוי ברונזה; שימש לביצוע הפלה.