4. אזמל (Scalpel/Bistoury): התפתחותה של סכין המנתחים

תיק הרופא הקלאסי צויד על ידי הרופאים

בכלי העבודה האישיים שלהם.

1. שתי ערכות כירורגיות צבאיות סטנדרטיות מהמאות ה-18 וה-19, וערכה כירורגית נדירה מהמאה ה-17; הערכות כוללות אזמל (בעל ידית ברזל ואבוניט), מגרדים (curettes), מלקחיים לעקירת שיניים, קטטר מתכת ומכוונים (directors).

2. ארבעה זוגות מלקחיים, מלקחיים בעלי מנגנון נעילה, וכלי לאבקה המיועדת לעצירת דימומים (hemostatic powder).

3. שתי ערכות של סכיני קטיעה: מתקופת מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה.

4. ארבעה מגרדים (curettes) ושני מפשקי רקמות (retractors).

5. אבן השחזה: משנת 1930 לערך, מיועדת לכלל המכשירים הכירורגיים והמחטים; תוצרת ישראל.

6. שלושה אזמלים מהמאה ה-19, בעלי להב פלדה וידיות עשויות שריון צב (קיימים בגדלים רבים). כאשר נדרש ביצוע חתך עדין ומבוקר מאוד, המנתחים – שחשו כי האחיזה הקלאסית בסכין אינה נוחה – החלו לאחוז בה בדומה לאחיזת עיפרון. הידית השטוחה לא הייתה נוחה לאחיזה זו, ולכן היא עברה התאמה: היא הפכה צרה יותר (כפי שניתן לראות בסכיני ה"טנוטומיה" – tenotomy knives), ולעיתים אף מעוגלת; עם זאת, היא נותרה קצרה כדי שניתן יהיה להחזיקה בתוך כף היד (ראו את שלושת ה"ביסטורים" – bistouries – הבאים).

7. שבע סכיני טנוטומיה (tenotome), שנועדו לחיתוך גידים מתחת לעור.

סוגים שונים של "ביסטורים" (bistouries) כוללים כלים בעלי קצה קהה או מחודד, ישרים או מעוקלים, וכן סכינים לניתוחי בקע (hernia knives) ומכוונים (directors).

בראשית המאה ה-20 נעשו מספר ניסיונות לפתח להבים כירורגיים חדים במיוחד, המיועדים לשימוש חד-פעמי וניתנים לחיבור לידית הקלאסית הקצרה והשטוחה. בשנת 1925 המציאו חברת "שארפ וסמית'" (Sharp and Smith) את מערכת ה-B-R-X ללהבים ניתקים, אשר שווקה במשך שנתיים. באותה שנה מכרה חברת "פרנק סי. בץ" (Frank C. Betz) את המערכת שלה לחברת "בארד-פרקר" (Bard Parker – BP), תוך שימוש במנגנון חיבור שונה (המכונה "אף" – nose), אשר נמצא בשימוש עד עצם היום הזה. צ'ארלס פוקס נחשב לממציא מערכת זו.

8. מערכת B-R-X של שארפ וסמית' (Sharp and Smith): בעלת

להב נשלף (ראו תמונות בעמודים 161 ו-

163).

9. סכין "בארד-פארקר" (Bard-Parker): ידיות עם

להבים נשלפים וחד-פעמיים.

10. ידית "בארון" (Barron) עם ה"אף" של בארד-פארקר,

וידית עגולה וארוכה מעט יותר.

מתוך הבנה שיש צורך לייצב את הידית באמצעות

אחיזה בשלוש נקודות (בדומה לאחיזת עיפרון),

תוכננו ידיות ארוכות יותר – בהן ידית דקה מאוד

עבור להבים עדינים (ידיות מסוג "ביבר" [Beaver] או

"פדר" [Feather]) – מתוך הנחה שקל יותר לשלוט

בדיוק רב בכלי זעיר ועדין במהלך

פעולות כירורגיות עדינות.

11. ידית סכין מסוג "ביבר" (Beaver) עם הלהב הנשלף שלה,

וידית דקה של "בארד-פארקר" (BP) עם הלהבים התואמים לה.

שני ​​סוגי הסכינים הללו, בעלי הידיות הארוכות,

אפשרו אחיזה בשלוש נקודות; אך מכיוון שהיו

דקות מאוד, הן אילצו את המנתח להפעיל מאמץ

באצבעותיו כדי לאחוז בהן.

12. אבות-הטיפוס המקוריים של רוזנברג (Rosenberg),

וידית בייצור סדרתי הכוללת את ה"אף"

המותאם של בארד-פארקר (BP).

בוצעו שינויים נוספים, ובעיקר:

1) "אף" המאפשר הרכבה והסרה קלות יותר של הלהב;

2) צד בעל משקל מוגבר (ראו חץ) למניעת

גלגול הכלי על המשטח;

3) אפשרות לשאיבה דרך הידית (באזור קו החתך);

וכן 4) אפשרות לביצוע צריבה חשמלית (אלקטרו-קוטרי)

באמצעות גב הלהב, כדי למנוע את קהיית הלהב.

אב-טיפוס זה היווה את הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש

בציפוי סיליקון מסוג "מגע רך" (soft-touch),

שיצר ממשק טוב יותר בין אצבעו הרכה והגמישה

של המנתח לבין פני השטח הרכים של הידית.

כלים בעלי "מגע רך" שכזה נפוצים כיום

ברפואה, במוצרים ביתיים

ובתעשייה.

13. אבות-טיפוס הכוללים שאיבה וצריבה חשמלית:

עם הלהב המיוחד.

14. שני אבות-טיפוס המאפשרים חיבור ושחרור

קלים של הלהב.