פרופ' דן כספי ז"ל

נוסף על ספרי לימוד באוניברסיטה הפתוחה כתב 13 ספרים העוסקים ביחסים המורכבים של התקשורת והעולם הפוליטי והחברתי ובסוגיות של בעלות צולבת ודמוקרטיה - יחסי הון, עיתון, שלטון. עם כמה שותפים לכתיבה, בייחוד יחיאל לימור, הוא אחראי ל"פרובוקציות" אקדמיות, שמקצתן מזינות פרקים בספר שלפניכם.

בכתיבתו הדגיש את הפן המוסדי, אף שלא רבים נהו אחריו. הוא הדגיש את ההיבטים המקצועיים של פרופסיית העיתונות, וגישה זו לא אפשרה לחוקרים המושרשים עמוק בגישות תרבותיות וביקורתיות לחמוק מהצורך להתמודד עם מבנים חברתיים, כלכליים ופוליטיים והשלכותיהם על ארגוני התקשורת, תוכניהם וקהליהם. ניתוח מקומו של השידור הציבורי בדמוקרטיה הוביל אותו גם להתבונן בקבוצות מיעוט בחברה הישראלית ובאופן שבו התקשורת מייצגת ומשרתת את צרכיהם הייחודיים, וכך ראו אור ספרו עם חנה אדוני ועקיבא כהן, ספרו עם מוסטפא כבהא וספרו עם נלי אליאס.

אבל דן כספי לא הסתפק בפעילויות האקדמיות המרובות הללו. החשיבה האקדמית הבעירה בו את הכישרונות הפובליציסטיים ואת הרצון לתרגם את התאוריה לעולם הציבורי והמקצועי, כדי שתוכל גם לתרום לדעת קהל ולשינוי חברתי. דן כספי הפובליציסט כתב מאות מאמרים בעיתונות היומית והמקוונת – בתחילת הדרך בטור קבוע במקומון ירושלמי ובירחון איגוד המפרסמים בישראל 'אותות', אחר כך כתב טור ב'העין השביעית', טור דעות ב-ynet, ומשנת 2013  הוא כותב את בלוג 'דן בתקשורת' השבועי באתר עיתון הארץ.

בהיותי קוראת קבועה וצופה בחומר הוויזואלי המעשיר את הבלוג אני מופתעת כל פעם מחדש מרוחב היריעה של כתיבתו. הוא כתב וכותב על רשות השידור, על גבולות העיתונות, על גבולות חופש הביטוי וסגירת בית הספר כותרת, על סוגיות רגישות ולא במיוחד פופולריות כמו חלקה של התקשורת במחדל המנהרות, על לוחמה פסיכולוגית נגד אירן, על התקשורת וזכויות אדם.

תכונות רבות של דן שזורות בהישגיו הרבים והמרשימים – כישרון, מחויבות, התמדה, חריצות, אכפתיות, יכולת ביטוי, חריפות, ועוד. אבל תכונה אחת מאפילה אולי על כולן – האומץ האישי, האומץ של הרוח להתגבר על מגבלות הגוף, האומץ לומר דברים לא פופולריים, האומץ להיאבק על מה שנתפס כראוי וכצודק, האומץ לעמוד לצד המוחלשים, האומץ להטיח בפנינו את מה שלא בהכרח נעים לשמוע. גם בין חברים.