Itamar Dubinsky

באמצע שנות השישים של המאה העשרים היו במשפחה ממוצעת בתוניסיה ובאיראן כשבעה ילדים. מציאות זו יצרה עומס דמוגרפי וגרמה לבעיות כלכליות קצרות טווח וארוכות טווח. למנהיגי תוניסיה ואיראן היה ברור שמידת התפתחותה של המדינה תלויה במידה רבה בגודל האוכלוסייה, ועל כן החלו ראשי שתי המדינות - ביישום 'מדיניות לתכנון משפחה' במטרה לצמצם את רמת הילודה. במסגרת מדיניות זו נתנו לאזרחי תוניסיה ואיראן שירותים רפואיים, חינוכיים וסוציאליים, וכן נתנו תמריצים למשתתפים בתכניות תכנון ילודה בערים ובכפרים. ואכן, המדיניות שנקטו מנהיגי תוניסיה ואיראן לאורך חמשת העשורים האחרונים הצליחה לצמצם את קצב גידול האוכלוסין צמצום ניכר, וכיום משפחה ממוצעת בתוניסיה מונה כשני ילדים ובאיראן אפילו פחות. מאמר זה בוחן את מדיניות תכנון המשפחה בתוניסיה ובאיראן, ממחצית שנות השישים ועד לעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. המאמר עומד על נקודות הדמיון והשוני ביישום המדיניות בשתי ארצות שונות אלה. טענתו המרכזית של המאמר היא שבעוד שבפועל לא היה הבדל ממשי ביישום התוכנית בתוניסיה ובאיראן, הרי שבכל אחת מן המדינות שווקה התכנית לציבור באופן שתתאים לאידיאולוגיה של המפלגה השלטת. ממשלת תוניסיה הדגישה את שיפור זכויות הנשים כחלק מתהליך הבניית הזהות הלאומית העצמאית וכחלק מתהליך המודרניזציה, ואילו באיראן, בעיקר לאחר מהפכת 1979, שמו המנהיגים דגש על קבלת הכשרים דתיים למדיניות לתכנון המשפחה. וכך, הצורך להתמודד עם אתגרים דומים הוביל את הממשל התוניסאי ה"חילוני" ואת הממשל המהפכני ה"אסלאמי" באיראן לנקוט מדיניות דומה. (מתוך המאמר)