בית פרסומיםקורות חיים
section-bottom

פסארי

פסארי

 

פסארי נרתיקי נועד לתמוך בדופנות הנרתיק ומאפשר את החזרת האיברים הצונחים למיקומם הרגיל ובכך מקל על התסמינים.

פסארי שימש לניהול צניחת איברי האגן במשך שנים רבות, קיים תיאור עוד מתקופת יוון העתיקה של הכנסת רימון לנרתיק לצורך החזרה אנטומית של האיברים הצנוחים. הפסארי נמצאים בשימוש נרחב כקו טיפול ראשון לצניחת אברי האגן. הם עשויים מפולימר גמיש וזמינים במגוון סוגים וגדלים.

תהליך ההתאמה הוא "ניסוי וטעייה", וייתכן שיהיה צורך לנסות כמה גדלים וסוגים שונים לפני שהאישה מרגישה בנוח בעת פעילות, מתן שתן או פעולת מעיים.

מבחינת התוויות לשימוש בפסארי, מומלץ ליידע כל אישה הסובלת מצניחה תסמינית על אפשרות טיפול עם פסארי.

 

ניתן לשקול טיפול בפסארי במקרים הקליניים הבאים:

נשים המעדיפות טיפול שמרני על פני תיקון ניתוחי, מחלות רקע רפואיות אשר בגינן האישה אינה יכולה להינתח, כפתרון ביניים עד לביצוע הניתוח, וכניסיון לבחינת התועלת בניתוח, נשים בגיל הפוריות, המתייצגות עם צניחה תסמינית, ומעוניינות לדחות את הפתרון הניתוחי, צניחה תסמינית בהריון.

ניתן להשתמש בפסארי גם לטיפול בדליפת שתן במאמץ. ישנם פסארי המעוצבים במיוחד לתמוך בשופכה ובקיר השלפוחית ע"י דחיסה קלה של השופכה כנגד עצם החיק ונועדו להפחית אירועי דליפה בהתגברות הלחץ התוך בטני.

 

התוויות הנגד לשימוש בפסארי כוללות:

העדר יכולת להגיע  לביקורת בתדירות המוסכמת במידה ואינה מתפעלת את הפסארי באופן עצמאי, מצב דלקתי חריף בנרתיק ו/או באגן או דימום נרתיקי לא מוסבר עד להשלמת הבירור, חשיפה משמעותית של רשת (Mesh Erosion), רגישות ללטקס בהתקנים המכילים לטקס.

*במקרים של אטרופיה נרתיקית חמורה שלא הגיבה לטיפול באסטרוגן מקומי/ קרינה שהשפיעה על רירית הנרתיק – מומלץ לבצע מעקב תכוף מהרגיל וזאת בשל סיכון גבוה יותר להיווצרות כיב נרתיקי.

 

התקני הפסארי נחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

  1. פסארי תומך (Support) טבעתי עם/ללא ממברנה (פסארי דיסקה -Shaatz Pessary אשר אינו זמין בארץ) התקנים אלו ממוקמים בין עצם החיק (Pubis) והדופן האחורית של הנרתיק ויוצרים תמיכה לדפנות הנרתיק ולרחם/כיפת הנרתיק.
  2. פסארי ממלא חלל (Space Filling) - מסוג קובייה (CUBE), גלהורן (GELLHORN) ודונאט (DONUT). קבוצה זו משמשת כתמיכה בעיקר במקרים של צניחה מתקדמת של אברי האגן.

שימוש בפסארי כרוך בשיעור נמוך של סיבוכים. נוכחות הפסארי מובילה לעיתים לשינוי בהרכב המיקרוביום הנרתיקי, תגובה דלקתית ולחץ מכני על רירית הנרתיק.

 

תופעת הלוואי העיקרית בשימוש בפסארי הינה הפרשה נרתיקית והיווצרות ריח לוואי, השימוש בפסארי גורם להתגברות הפרשות נרתיקיות בלמעלה מ-50% מהמטופלות. ההפרשות המוגברות יכולות להיות פיזיולוגיות או להיגרם כתוצאה מזיהום חיידקי או פטרייתי. שימוש בקרם אסטרוגני, שטיפה תכופה יותר של הפסארי, הרגעה והסבר שההפרשה היא פיזיולוגית, טיפול בזיהום במידה וקיים, הסרת הפסארי לתקופת הטיפול או החלפה של סוג הפסארי הן פעולות מומלצות אשר יכולות להפחית תסמינים.

סיבוכים אחרים אינם שכיחים ולרוב מופיעים בארבעת השבועות הראשונים של השימוש. אלה כוללים פליטה של הפסארי, כאב ואי נוחות או עצירות. לחץ מקומי של הפסארי יכול להוביל להפחתה מקומית בזרימת הדם (דה וסקולריזציה). תופעה זו יכולה לגרום להיווצרות כיב נרתיקי. סיבוך זה במקרים נדירים עלול להוביל  להיווצרות פיסטולה (נצור) בין הנרתיק לחלל הבטן, מערכת עיכול, או שלפוחית השתן. סיבוכים נדיריםוחמורים נוספים כוללים: כליאה (incarceration) של הפסארי בנרתיק, ואף התפתחות של ממאירות במקרים בהם הפסארי נשכח לתקופה ממושכת (neglected pessary).

בהתאמה מוצלחת של פסארי, נשים רבות ידווחו על הטבה בתסמינים הקשורים לצניחת אברי האגן.

 

מידת שביעות הרצון וההתמדה בשימוש בפסארי נוטה לרדת לאורך זמן כאשר הסיבות המרכזיות להפסקת השימוש בפסארי הינן: קושי בתפעול עצמי או התמדה בביקורות הרופא/ה המטפל/ת, אירועים חוזרים של פליטה של הפסארי, הימשכות תופעות הלוואי (בעיקר הפרשות לדניות), התפתחות חוזרת של כיבים ברירית הנרתיק.

תפעול נכון של הפסארי מורה על הסרת הפסארי מעת לעת ולנקות אותו בסבון ומים. מומלץ לעודד את המטופלת לתפעול עצמוני של הפסארי שכן הדבר מעלה את שיעור ההתמדה וההצלחה בטיפול ואף מוריד את הסיבוכים הכרוכים בשימוש בפסארי.

חסרים מחקרים מספקים אודות תדירות הוצאת הפסארי וניקיונו. מומלץ לעודד את המטופלת להוציא את הפסארי, ולנקותו ולהשאירו מחוץ לנרתיק למשך לילה פעם-פעמיים בשבוע. במידת הצורך יש להנחות את המטופלת להוציא את הפסארי לפני קיום יחסי מין, (בהתאם לרצונה). במידה והמטופלת אינה יכולה לתפעל את הפסארי באופן עצמוני, או שהיא בוחרת שלא לבצע זאת יש לזמנה לביקורת ראשונה בטווח של עד שישה שבועות ובהמשך ניתן לרווח את הפגישות בטווחים של עד שלושה חודשים. מומלץ לתדרך את המטופלת להגעה מוקדמת יותר במקרים של הפרשות חריגות, דימום נרתיקי או כל תסמין מטריד חריג אחר.