האוניברסיטה חנכה גינה ייעודית לכלבי נחייה

גורים בקמפוס: שילוב של לימודים ושליחות חברתית

הם נכנסים להרצאות, מצטרפים לפעילויות מגוונות ואפילו ישנים בשיעורים - לא הסטודנטים, אלא גורי הנחייה שעוברים את שלב האומנה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. זהו שילוב של אהבה לבעלי חיים עם עשייה חברתית שמחממת את הלב. בין מדשאות הקמפוס, המעבדות וכיתות הלימוד מסתובבים מדי יום עשרות גורים סקרנים, רגישים ונבונים במיוחד – כלבי נחייה צעירים בשלבי הכשרתם הראשונים. כ-30 אחוזים ממשפחות האומנה לכלבי נחייה בישראל משתייכים למשפחת בן-גוריון - סטודנטים וסטודנטיות המשלבים את הלימודים האקדמיים עם שליחות חברתית.

בכל שנה משתתפים בתוכנית גידול כלבי נחיה של 'המרכז הישראלי לכלבי נחיה בישראל' כ-150 גורים מכל רחבי הארץ, כשליש מתוכם מגיעים באופן קבוע לקמפוס בן-גוריון יחד עם "הוריהם המאמצים"  - סטודנטים הלומדים באוניברסיטה. מרבית הכלבים הם משלושת הגזעים העיקריים המשמשים להדרכה – לברדור, רועה גרמני וגולדן רטריבר. כ-75 אחוזים ממשפחות האומנה של כלבי הנחייה בישראל הם סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה, ובן-גוריון מובילה את המגמה.

גינת הכלבים החדשה – תרומה מרגשת ומקום מפלט לכולם

לצד ההבנה של הצוות האקדמי לחשיבות הליווי הצמוד של הגורים, נתרמה לאחרונה, ביוזמתו של ג'ף קיי, סגן נשיא האוניברסיטה לקשרי חוץ ופיתוח משאבים, גינה ייעודית לכלבי הנחייה, המאפשרת להם מרחב נוח, בטוח ונקי לצרכים ולמשחק.

"עבור האוניברסיטה מדובר בחיבור טבעי לאג'נדה של המעורבות בקהילה וקידום החברה בישראל בהיבט החברתי, בנוסף לתרומה המדעית והאקדמית", אומר קיי ומוסיף: "הסטודנטים מבקשים להצטרף לפרויקט, לא רק בגלל שהם מקבלים מלגה ונק"ז במקום קורסים, אלא כי הם מחפשים לעשות מעבר לשגרת הלימודים הרגילה שלהם". לדבריו, האוניברסיטה, הסגל המנהלי והאקדמי והסטודנטים מחפשים לצקת ערך מוסף לתוך החיים האקדמיים בקמפוס: "עם כל המחויבות שלהם לפרויקט, ראינו שגם הסטודנטים וגם הכלבים צריכים מקום שבו ניתן לשחרר את גורי הנחיה החמודים מהרצועה ולתת להם להסתובב חופשי ולשחק אחד עם השני. כך נולד הרעיון של גינת הכלבים לגורי הנחיה ולכלבי שירות בקמפוס".

התורמים של גינת הכלבים הם ג'ון ולורי, אח ואחות מארה"ב שהחליטו לתרום לאוניברסיטה לאחר שאחיהם, פול, נפטר בתום מאבק ממושך בסרטן הריאות. מתוך העצב העמוק והייאוש, עלו גם רגעי חסד: "בזמן שפול היה מאושפז בבית החולים, כלבי שירות היו באים לבקרו מדי פעם כדי לעודד את רוחו. לורי וג'ון מתארים זאת כנקודות האור הקטנות היחידות בתקופה מאוד קשה ואלו היו הרגעים היחידים שבהם אחיהם העלה חיוך על פניו".

השלמת המהלך נעשתה ברגישות המתחייבת, כעולה מדבריו של ג'ף קיי: "נוצר לנו חיבור עם התורמים, שחיפשו לתרום למשהו שקשור בכלבים לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומכאן הדרך להקמת הגינה היתה קצרה. חשוב להדגיש שהסטודנטים מאוד מוקירי תודה וגם נוכחנו לדעת שזה מהווה עבורם פסק זמן בתוך מסגרת הלימודים. בזמן שהכלב משוחרר, הסטודנטים מנצלים זאת להחלפת חוויות עם סטודנטים אחרים שמגדלים גורי נחיה".  

הקמת הגינה לוותה בחשיבה על צרכי הכלבים והסטודנטים. "כך למשל," נותן קיי כדוגמה, "החלטנו שהיא תהיה מרוצפת בדשא סינטטי ולא בחול, והבאנו דגם מיוחד של דשא, שלא מייצר ריח לוואי אחרי שהגורים החמודים עושים את צרכיהם".

גם חברי הסגל תורמים את חלקם לאווירה הכללית - חלקם כבר התרגלו לראות גורים מנומנמים מתחת לשולחנות הלימוד ויש מרצים שאף מברכים את "השומעים החופשיים", הפרוותיים, בליטוף ובגינוני חיבה שונים. אי אפשר לעמוד בפני הקסם של בני דור ההמשך של כלבי הנחייה בישראל, עד שלעיתים נדמה שהזנב מכשכש בכלב.

הסטודנטים כמגדלים: סיפורי אומנה מלאי רגש ומשמעות

אדם לופז מועלם (30) וסתיו עדי פלדמן (28) הפכו לאחרונה בפעם השנייה למשפחה אומנת לדוני – גור נחייה בן שנה וארבעה חודשים. אדם לומד לתואר שני בהנדסת מערכות מידע במסלול רפואה חישובית, וסתיו לומדת לתואר שני במדעי החיים עם התמחות בביו-אינפורמטיקה. שניהם מצליחים לשלב בין לימודים מתקדמים לעשייה חברתית משמעותית, כשהם מגדלים ומאלפים גור נחייה שעתיד לסייע לאדם עם עיוורון או לקות ראייה חמורה.

"החוויה עם הכלב הראשון הייתה כל כך משמעותית, שלא היה לנו ספק שנרצה לעשות את זה שוב", הם משתפים. "נדרשת אחריות וסבלנות, במיוחד כשמשלבים את זה עם לימודי תואר שני, אבל הידיעה שהגור שאנחנו מגדלים ישנה את חייו של אדם אחר – שווה הכול".

אדם וסתיו מספרים בהתרגשות על המפגש עם המשפחה שקיבלה את כלב האומנה הראשון שלהם: "עד כמה שהפרידה הייתה כואבת, ידענו שהתהליך שווה את זה מכל בחינה. ויש גם טוויסט קטן – שמרנו על קשר רציף עם המשפחה החדשה של יאמי - הכלב הראשון שלנו - ואפילו חגגנו לו יחד יום הולדת". עם תחילת לימודיהם לתואר שני, המשפחה התרחבה שוב: "דוני הגיע אלינו בגיל חמישה חודשים מניו יורק, לאחר ששהה שם אצל משפחת אומנה. בשבילנו הוא מתנה משמיים". 

שני לוי, סטודנטית בפקולטה למדעי המחשב והמידע, מגדלת את נולי, גורת לברדור שחורה בת חמישה חודשים: "כל חיי רציתי כלב, וכשגיליתי שאני יכולה גם להגשים חלום ילדות וגם לתרום למען הכלל – זה היה מושלם מבחינתי. נולי הגיעה לקמפוס מהמרכז הישראלי לכלבי נחייה בבית עובד, ועברה תהליך התאקלמות, עם חשיפה הדרגתית לסביבה העירונית.

חייה של שני השתנו לגמרי מאז שנולי הצטרפה אליה. "אני קמה מוקדם יותר, צמצמתי זמן מסך, ואני מקדישה כמה שעות ביום לטיולים ולמשחקים בחברת נולי. היא חלק בלתי נפרד ממני – מגיעה איתי לשיעורים, אפילו לחדר הכושר. בדרך כלל היא נרדמת בזמן ההרצאה, אבל נוכחותה ממלאת את האווירה בשקט ושלווה". על הפרידה הצפויה בקרוב, שני מעדיפה שלא לחשוב בינתיים: "אני מדחיקה את זה וחיה בהכחשה. ברור לי שהמטרה מקדשת את הקושי - נולי תסייע בעתיד לאדם הסובל מעיוורון או לאדם הזקוק לתמיכה רגשית ממנה. זה שווה הכול".

מאחורי הקלעים של ההכשרה: חשיבותן של משפחות האומנה

ארז ברקאי, מנהל קשרי קהילה ורכז הנגישות במרכז הישראלי לכלבי נחייה – בעצמו אדם עם עיוורון הנעזר בכלבי נחייה יותר מ-16 שנים - מדגיש את תרומתם החיונית של הסטודנטים: "תפקיד משפחת האומנה הוא הלב של תהליך ההכשרה. הם מלמדים את הגורים להתנהג נכון בבית ובמרחב הציבורי. בלי המשפחות האלה -ובעיקר בלי הסטודנטים הנפלאים -לא היינו יכולים לקיים את המשך התהליך".

אז מי שעובר בשבילי האוניברסיטה ונתקל ברועה גרמני ובגורי לברדור, בצבעי שחור, חום ולבן, כשהם משתובבים בגינה החדשה שנתרמה עבורם, או נרדמים לרגלי המרצה, מבין פתאום שלימודים אקדמיים יכולים להיות גם שיעור באהבה, אנושיות ונתינה.