פרופ’ איילת הראל: עדויות מן הגבול

הסיפורים המטלטלים של החיילות ששירתו במוצבי התצפית הקדמיים לאורך גבול עזה וננטשו לגורלן להירצח בידי מחבלי חמאס, תועדו ופורסמו בידי פרופ’ איילת הראל מהתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ועמיתיה.

ההלם והאימה ששררו בימים ובשבועות שלאחר אירועי 7 באוקטובר לא ערערו את נחישותן של שלוש חוקרות מתחומים שונים – משפטים, מדע המדינה ועבודה סוציאלית – לצאת למשימת תיעוד משותפת ויוצאת דופן. פרופ’ איילת הראל, חוקרת מדע המדינה מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, ופרופ’ שיר דפנה-תקוע מהמכללה האקדמית אשקלון, חיברו יחד דוח ראשון מסוגו המתעד את חוויותיהן של חיילות ששירתו בחמ"לים לאורך גבול עזה, שרבות מהן שילמו בחייהן על מחדלים חמורים.

אמה של אחת החיילות שנפלו במוצב נחל עוז סיפרה לחוקרות: ״איך יכלו לנטוש אותן שם? איך יכלו לנטוש את כל אזור גבול עזה? אתן חייבות לתעד את זה – זה כל כך חשוב. המוצב נכבש, מוצב צבאי עם חיילים וחיילות, שנפל בתוך שעות ספורות. אסור לייפות את הדברים. חובתנו ואחריותנו המוסרית כלפי הדור הבא היא לספר את הסיפור, ללמוד ממנו ולתקן את הכשלים״.

בכאוס ששרר לאחר המתקפה, פתחו שלוש החוקרות ביוזמת תיעוד רחבת היקף. על אף מחויבויותיהן האקדמיות והמחקריות השוטפות, הקדישו רוטלוי, דפנה-תקוע והראל חלק ניכר מהשנה שלאחר מכן לפרויקט מקיף ויסודי לתיעוד חוויותיהן של חיילות, ששירתו בחמ"לים ובמרכזי תצפית ופיקוד קדמיים במהלך אותו יום נורא, ולאחריו.

התצפיתניות ביחידות התצפית הקדמיות הן העיניים של הכוחות הלוחמים בשטח. אולם, כמעט מיד לאחר הטבח, צפו האשמות קשות, לפיהן התצפיתניות ונשות הפיקוד הקדמי כשלו בהתרעה. ״לאור שנות המחקר הרבות שלי על חיילות בכלל ועל נשים בחדרי מלחמה בפרט, הביקורת הציבורית הזו נראתה לי, לכל הפחות, תמוהה״, אומרת פרופ’ הראל.

מאז, חשפו אמצעי התקשורת מקצת ממה שאירע בפועל באותם חמ"לים. אך זה היה רק קצה הקרחון, ורבים מהפרסומים ברשת היו שגויים או מטעים. ״חשנו שהנושא מחייב תיעוד שיטתי, מקיף ומרובה נקודות מבט״, אומרת הראל.

״המטרה המרכזית של הפרויקט הייתה לתת קול לנשים שתמכו בלחימה: לאלו ששרדו, לאלו שהשתחררו זמן קצר לפני המלחמה, וגם למשפחות של החיילות שנפלו״, היא מסבירה. ״שימור הזיכרונות שהעבירו ההורים ביניהם – של מה שבנותיהן סיפרו להם – הינו בעל חשיבות מכרעת. דבריהם מציעים מבט דורי, המתלכד לתמונה כואבת ובהירה להחריד. הציבור חייב לשמוע זאת כדי להפיק לקחים ולמנוע אסונות עתידיים. סיפורן של הנשים בחמ"לים הוא מפתח להבנת הכשלים הרחבים של 7 באוקטובר״.

״בהיעדר ועדת חקירה ממלכתית שתתעד את האירועים, חשנו מחויבות לפעול״, מוסיפה פרופ’ הראל. ״במהלך הכתיבה בחנו שוב ושוב את תפקידנו כחוקרות ואקדמאיות. אחד מתפקידיהן המרכזיים של חוקרות במדעי החברה הוא לחשוף אמיתות כואבות, לתעד ולנתח אותן, ולספק כלים להפקת לקחים לעתיד״.

כך למשל, חמאס הבין את מה שחלק מהדרג המדיני והצבאי בישראל לא הפנים: למוצבי הפיקוד הקדמיים הייתה חשיבות אסטרטגית עצומה, וכך גם לנשים שהפעילו אותם. משום כך, באותה שבת של 7 באוקטובר, התמקד חמאס בתקיפת המוצבים הללו ובמערכות התצפית שבהם.

תצפיתנית לשעבר, כיום קצינה, העידה: ״בסופו של דבר, בהקשר הזה, התפקיד שלי בצבא הוא לעקוב אחרי מסכים, לזהות חריגות ולדווח. מה נעשה עם הדיווחים הללו? זה לרוב מחוץ לשליטתנו. אני יכולה להשפיע, לייעץ, להביע עמדה ולנסות לדחוף לכיוון מסוים, אבל בסוף ההחלטות הן גם פוליטיות וגם צבאיות״.

מטרה מרכזית נוספת של הפרויקט היא חתירה לצדק – לא במובן המשפטי של הטלת אחריות על מותן או חטיפתן של החיילות, תפקיד השמור לוועדת חקירה ממלכתית, אלא צדק במובן של השמעת קולן, הכרה במקצועיותן, ויצירת שינוי בתפיסה של שירות נשים בצבא, על מנת שבעתיד, הן ואזהרותיהן יילקחו ברצינות הראויה.

פרופ’ הראל סבורה כי פרויקט התיעוד ותובנותיו הינם קריטיים למעמד הנשים בצה״ל ולהכרה בתרומתן לביטחון הלאומי. פרסום הממצאים יאפשר לחיילות ולמשפחותיהן לקחת חלק בתהליך ריפוי אישי ולאומי כאחד.

בניגוד לנרטיב הרווח בשיח הציבורי באשר לשאלה: קולם של מי נשמע ושל מי לא, מציגות החוקרות תמונה מורכבת ומטרידה יותר, כזו המצביעה על כשלי עומק חמורים, הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי. ״אנו מקוות שהדוח יסייע בהרכבת חלקי הפאזל", אומרות החוקרות, ״יבהיר את שאירע לפני ואחרי 7 באוקטובר, ויתרום, ולו במעט, לריפויה של החברה הישראלית״.