גלריית טרומפלדור

אוצרת: מרגנית (ניתי) כספו

על התערוכה

'אהבתי ל-X' היא תערוכת אמנות רב-ערוצית חדשנית, באוצרותה של מרגנית (ניתי) קספו. התערוכה מטשטשת את הגבולות בין הווירטואלי לממשי ובין הכאן לשם. אוסף זה של יצירות אמנות שובות לב הן פרי יצירתו של אלי רבזין (Revzzz), אמן רב-תחומי ומעצב, המערבב ישן וחדש, תוך שילוב עצמים      מודפסים בתלת ממד יחד עם אמנות רחוב 'קלאסית'.

בעולם של תכנים דואליים – התחלה וסיום, אהבה ושנאה, חיים ומוות – התערוכה חוצה את הגבולות המקובלים וחוגגת את הטבע הכפול של החוויה האנושית. התערוכה עוסקת בריקוד הנצחי שבין הרציני לקליל, בין שפע החיים לדממת המוות, באמצעות שזירת סיפור ההתאהבות, ההתפכחות והלידה מחדש. למערכות היחסים כמו לעונות השנה יש קצב משלהן, תנועה מעגלית של התחלה וסיום. התערוכה בוחנת את הרגעים העדינים של תחילת הקשר, תהליך ההתאהבות, ההתפרקות והבנייה מחדש. הקירות מתעוררים לחיים עם דימויים הלוכדים את האקסטזה הגלומה בחלומות משותפים, את הפגיעות הגולמית של הפרידות, ולצד אלה את החוסן האישי הנולד כפניקס מאפר האובדן.

מארגני התערוכה מזמינים את הקהל להצטרף לחגיגת הדיכוטומיות הכובשות, המגדירות את עולמנו דרך עדשת הזיכרונות האישיים. תערוכה זו היא עדות לכוחה המתמשך של האמנות לחרוג ממגבלות הזמן והמרחב.

החלל שנבחר לתערוכה הוא מתחם של המבנה העות'מאני, שנועד לשימור. המבנה הוקם בתחילת המאה ה-20 ושימש את מפעלי ההתיישבות בארץ. השילוב בין חוד החנית הטכנולוגי בעולם התערוכות ובין המבנה לשימור מאפשר את המפגש המרתק בין ההיסטורי לעתידי.

אלי רבזין הוא בוגר לימודי עיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. כיום הוא פועל כאמן פלסטי, אמן רחוב, מעצב וצלם, החי ויוצר בתל אביב. אלי מציג בתערוכות וגלריות ברחבי הארץ והעולם, והוא מלמד צילום במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הודות לזהותו רבת הפנים כמעצב, אמן ויזם, תרומותיו של אלי רבזין ממשיכות להדהד בנוף היצירתי, והן משאירות חותם של חדשנות ומצוינות אמנותית.

התערוכה הודות לתמיכתן של היחידה לקידום איכות ההוראה והלמידה והמחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב;  הודות לשיתוף הפעולה עם חברת All•Art; ובחסותן של חברת "קנווס", מנדלת מלחמה, תמוז קיי וחברת Molotow.

נעילת התערוכה: 31.05.2024

לקריאה נוספת על התערוכה

שעות פתיחת הגלריה

הגלריה פתוחה לקהל בימים ג'-ה' 10:00-14:00 וביום שישי 09:00-13:00

בימים נוספים לקבוצות בתיאום מראש.​

Eli Revzin

פתיחת התערוכה: 18 ביוני 2023

נעילת התערוכה: 20 באוקטובר 2023

האומניות המשתתפות: מיה אגם ,שרון בלבן, גיא בן נר, פיליפ הולזגן, רועי מנחם מרקוביץ, מולי סודה, ליליאנה פרבר, אנטוני שמיט.

אוצר התערוכה: סטודנטיות בקורס אוצרות, בהנחיית ד"ר מעין אמיר

שינויים טכנולוגיים מהירים, אחד מסימני ההיכר של תקופתנו, נקלטים כהרף עין בחיינו. נדמה כי הטכנולוגיה חדרה גם לתחומים האינטימיים, האנושיים ביותר, כמו מערכות יחסים ואהבה. ההשפעה על החוויה החושית שלנו בעולם ניכרת ועמוקה.

פתיחת התערוכה: 9 במרץ 2023
נעילת התערוכה: 2 ביוני 2023

האומניות המשתתפות: טל טליה אהרוני, נועם אוזן, לירון בקמן, מיטל דאלי לוי, מיכל וקנין, שונית מיזן שריקי, רעות מניין, מור משולם, ניצה פאר, זיוית פדה סופר, הילה פישר, הדס רובין, עתר שורץ, לירז שלמה שחרור.

אוצר התערוכה: נועם גונן

לאור הצלחתה, תערוכת הבוגרות של המחלקה לאומנות בקמפוס אילת - שהוצגה בתחילת השנה בגלריה העירונית באילת - תוצג בקרוב גם בבאר שבע בגלריה טרומפלדור שבעיר העתיקה, ותאפשר צפייה גם עבור מי שלא הדרים עד אילת. הפתיחה החגיגית ב-9/3/23 בשעה 18:30.

בוגרות התואר הראשון במחלקה לאומנויות בקמפוס אילת מציגות תערוכה מגוונת ורגישה הנותנת ביטוי למגוון קולות. היצירה האומנותית, הנלמדת במהלך התואר לצד הקורסים העיוניים, מהווה קרקע פורייה לעיבוד סוגיות שונות וחוויות חיים.

עבודות האומנות נוגעות במנעד נושאים רחב – החל באישי (סוגיות הקשורות בהורות, בחירות בחיים, רגשות, זיכרונות) וכלה בציבורי/חברתי (סוגיות כגון מסורת מול מודרניות, או נושאים בוערים שמתבקש שיהיו על סדר-היום כמו אלימות בגני ילדים וניצול מיני של נשים) – בשלל מדיומים אומנותיים.

מעבר להצגתו של תוצר מוגמר, העבודות מציגות תהליך של מחשבה והתגבשות, של דיאלוג של אדם יוצר עם עצמו ועם סביבתו, תוך חקירה של שפת ביטוי אישית.

באתר התערוכה תוכלו למצוא מידע על כל העבודות המוצגות »​

נועם אוזן, "השלם גדול מסך חלקיו", שמן על בד​

זיוית פדה-סופר, "פריחה מאוחרת", תיעוד של תהליך בגינת ביתה של האומנית

פתיחת התערוכה: 17 בנובמבר 2022
נעילת התערוכה: 17 בפברואר 2023

התערוכה פרדוקס האהבה עוסקת בסימבוליקה ישנה וחדשה, המבקשת מהצופים להרהר ברעיון של הרגש הנשגב לכאורה, אך הנוכח יום יום. הסופר הצרפתי פסקל ברוקנר (Pascal Bruckner) מראה בספרו "פרדוקס האהבה" (Le Paradoxe amoureux, 2009) כי למרות האהבה החופשית, החברה רחוקה מחופש אהבה אמיתי. האם הביטוי החזותי מאפשר את החופש הנשגב? האם חופש האהבה הוא באופן פרדוקסלי גם החופש מאהבה? בניגוד לברוקנר, שחווה את פרדוקס האהבה בצרפת, תערוכה זו מרכזת את עבודותיהם של אמנים הפעילים בנגב ומציגה ציר פיתוח מקומי, ישראלי ודרומי. התפיסה של מבנה המשפחה הפטריארכלית מתמזגת עם רצון לחופש מהגדרות המגדר. אזור הדרום, כור היתוך צר וצפוף, משאיר את היוצרים והיוצרות בבדידות הדביקה של הפרצופים המוכרים. המסורתיות אינה מספקת את המענה, והחיפוש אחר האהובה האולטימטיבית מניע את היצירה. באמצעות ציור פיגורטיבי או בביטוי אבסטרקטי, בפרופרמנס מתוכנן או בתפיסת הרגע, בשימוש במגוון טכניקות, היוצרים והיוצרות מקישים על דלתו של "פונדק האהבה" כדי לספר לצופים את סודו.

האומניות והאומנים בתערוכה: טפת אברהמי נצר, אביטל איפרגן, יאיר גולן, יהונתן דביר, רייצ'ל דוויס, דפנה דישי, יהודה הוכמן, זיוה ילין, איריס לסט, זוהר מורג, אלקסנדר פיש, יסמין פלייטמן ממן, ג'ני  פרימנגר, ולדימיר קנישצ'ב, גדעון מ. קרסל.

אריאלה שמשון, אוצרת. יעל גנקין, עוזרת אוצרת

יהונתן דביר ואלקסנדר פיש, כ​​​יפה אדומה (​בעקבות גוסטב דורה), צילום, הדפס על קנבס, 2020

​פתיחת התערוכה: 30 ליוני 2022
נעילת התערוכה: 22 באוקטובר 2022

הרעיון לתערוכה העוסקת בפה עלה כתגובה לאחד האירועים המרכזיים של השנתיים האחרונות: מגפת הקורונה. לאורך שנתיים אלה אנו חיים תחת האיסור לחשוף את אברי הנשימה, וחובה עלינו לעטות מסכות. הפה והאף חייבים בכיסוי, בהסתרה, באטימה חלקית. המסכה מגנה עלינו, אך היא יוצרת חוויה מכבידה שאי אפשר להתעלם ממנה. הפה הוא מוטיב ידוע בהיסטוריה של האומנות הוויזואלית. באומנות, מייצג הפה את טווח ההבעות והרגשות האנושיים, וכן כאב ומחלה. 

התערוכה מציגה 16 אומנים ישראלים שפעלו משנות ה-40 של המאה ה-20 ועד היום. האומנים בוחנים את איבר הפה, מציגים את תפקודיו, את קשת ההבעות והרגשות שאנו מביעים דרכו, את השימושים של חלקיו: את השפתיים, הלוע והשיניים; ואת הפה הקושר בין הפְּנִים והחוץ של הגוף של כל יצור חי. 

באמצעות הפה אנחנו יונקים, אוכלים ושותים, נושמים ונושפים. הפה - חייתי, חושני ויצרי - העסיק את אומני התקופה המוקדמת וגם המאוחרת. באומנות כבחיים, אנו פוערים פה, מפטפטים, זועקים, חושפים שיניים, בוכים, מקללים, מחייכים, מתפללים, אוהבים. 

התערוכה מייצרת דיון בנושא הפה וחלקיו כמשקפים הנאה וביטויי תשוקה, כאב, גלוי או נסתר - הן בייצוגי הפה המדבר, הנשמע, הזועק, הן בזה הסכור והמושתק.

האומניות והאומנים בתערוכה: 

נלי אגסי, מיכל בראור, דגנית ברסט, דוד גינתון, רענן גלילי, עידית גלעד, משה גרשוני, יונתן הירשפלד, שיר הנדלסמן, איזבלה וולובניק, אמירה קאסם זיאן, גיל יפמן, פמלה לוי, יצחק ליבנה, סיגלית לנדאו, יגאל תומרקין. 

אוצרות התערוכה: 

טובה אוחיון, נעמה ארבל, שירי ארד, רוני גלילי פרנצוס, יעל גנקין, פנינה גרוישטרן, תמר הרצברג, דניאל ולטר, מירי חיון, נגה מור יוסף, טפת נצר, מיכל פיינר רוזנטל, אורטל פינקו. התערוכה נוצרה במסגרת קורס אוצרות בהנחיית אלן גינתון​.

רענן גל​ילי, שלל הבציר, צילום שחור-לבן, 1950

סיגלי​​​ת לנדאו, סהר קוביד(מסכה), יציקה קרמית, פיגמנטים, גלרזורה,​​

פת​יחת התערוכה: 3.4.2022
נעילת התערוכה: 10.6.2022​​ 

באוצרות קורס אוצרות לתואר ראש​ון תשפ״ב, בהנחיית ד״ר מעין אמיר

אמנים מוצגים: יעל ברתנא, מיכאל דרוקס, מלכי טסלר, נבט יצחק, אורית ישי, סיגלית לנדאו, שחר מרקוס, יוסי עטיה, איתמר רוז​

משחק וגבול הם נושאים מרכזיים של התערוכה ״מגרש-משחקים״. התערוכה מתמקדת בעבודות וידאו ארט מהעשור האחרון ש​​ל אמנים ואמניות ישראלים. בעזרת אלמנטים משחקיים מיוצרת חשיבה מחודשת על גבולות מוסריים, רוחניות, זהות מגדרית, זהות אתנית, זהות לאומית, סכסוכים, גבולות גיאוגרפיים וכד'.

בעוד שהיצירות נבדלות זו מזו מבחינה תמתית וצורנית, ברובן מהווה המשחק עיקרון מארגן ליצירת משמעות אמנותית וחברתית. לא פעם, חוקיות המשחק משמשת אמצעי להנכיח את אופן יצירתם של גבולות שרירותיים, ובד בבד מסמנת חוקיות זו את הקושי לחרוג מהם. כל אחת מהעבודות מציגה בדרכה פרשנות מחודשת לגבולות המשחק, לאפשרות האפליה, לצד ההקפדה על כללי משחק הוגן. חלקן אף מצביעות על הפוטנציאל המשחרר שטומנת בחובה הקפדה על חוקים מסוימים, תוך שבירתם החלקית של שאר כללי המשחק.

מחד, הבחירה במשחק כשלד של יצירת האמנות מזמנת מעין חזרה לחוויות ילדות, ומאידך גיסא בחירה זו מעמתת את הצופה עם אלימות, סכין חותכת, הדף פיצוצים והיתקלות בחומות מבוצרות. בחירות אלה הן הזדמנות לחשוב בביקורתיות על קווי המתאר של גבולות היצירה האמנותית והמציאות המקומית. אפשר לסמן התייחסות למשחק ולגבול כנקודת ציון באמנות הווידאו הישראלי, כבר בשנות ה-70 של המאה ה-20.

לצד העבודות העכשוויות, התערוכה כוללת גם את אחת העבודות המוקדמות שיצר האמן מיכאל דרוקס, עדות לכך כי מקורם של ״כללי המשחק״ הם בעבר.​

 ​​​​​​מלכי טסלר, מתוך עבודת הווידאו: מגרש משחקים, 2008​

אוצר​ת התערוכה: ד"ר מעין אמיר
​​

פתיחת התערוכה: 18/6/2021
נעילת התערוכה: 4/3/2022​

​

​משתתפים בתערוכה: עדו בר-אל, מיקה חזן בלום, רון עמיר, מריק לכנר, דניאל צ'צ'יק, זויה צ'רקסקי, אולגה קונדידה, טל שוחט, זמיר שץ.

התערוכה פתוחה לקהל עד 30/5/2021 בכפוף לתו הירוק.

אנו חיים בעידן של "ניידות גלובלית". תנועה חסרת תקדים של בני אדם ממקום אחד למשנהו מאפיינת את שתי המאות האחרונות, חלקם מהגרים החולמים על חיים טובים יותר, אחרים פליטים שגורשו בעל כורחם או סבלו מרדיפות, כולם זרים המגיעים למקום שאינו מוכר ומנסים להתחיל מחדש.

לתופעת הפליטות פנים רבות. היא כרוכה בשאלות של זהות ובית, זיכרון וטראומה, זכויות אדם ומעמד חברתי.  בחברה הקולטת הפליטות מעוררת פחד, סקרנות, אמפתיה ושלל רגשות מעורבים. אלו הפועלים כאמנים ומתעדים את השינוי הדמוגרפי בעולם חושפים השקפת עולם הומניטארית ומוסיפים נדבך לנושא המורכב כל כך. לחוויית הפליטות גוונים רבים ואם נתעמק בהם נלמד כי כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם חלק כזה או אחר מתוכה.

איך מציגים פליטות? מה אנחנו כחברה יכולים ללמוד מתנועת האוכלוסין שמתרחשת מולנו? והאם יש מקום לתעל את הדימויים והסיפורים הללו למען עשיה חברתית? לטובת שאלות אלו נרתמו תשעה ממיטב האמנים העכשווים בארץ הנוגעים בצדדים השונים של הפליטות וההגירה בישראל. התערוכה "מעבר לים מעבר למדבר" באה להאיר תופעה זו מנקודת מבט קצת שונה.

אוצרות: קורס אוצרות לתואר ראשון תשפ"א, בהנחיית אלן גינתון.​

דניאל צ'יצ'יק: "Dark Water 3" | צילום: דניאל צ'יצ'יק

זויה צ'רקסקי-נאדי: "דרכון חדש" | צילום: גלריית רוזנפלד; עדו בר-אל: "פוסטר סים"  | צילם: עודד לבל

תערוכה של פרופ' חיים מאור 'ליקוי מאורות' עולה לאוויר בפעם השניה​ לאחר שפורקה בגלל הקורונה.

התערוכה מוצגת בין התאריכים 12.03.21-15.11.20

אוצרת: ד"ר מעיין אמיר​

"ליקוי מאורות" היא תערוכת מחווה, אות הוקרה לעבודתו של פרופ' חיים מאור, שפרש לגמלאות בסוף השנה האקדמית הקודמת (תשע"ט), לאחר כעשרים שנים, שבמהלכן שימש כמנהל וכאוצר הגלריות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והוביל את לימודי האוצרות והאמנות המעשית במחלקה לאמנויות. התערוכה אינה מתיימרת להציג רטרוספקטיבה או לסכם את עשייתו של מאור, להקיף את מכלול הנושאים המעצבים את יצירתו, או להציג את כלל האסטרטגיות החזותיות, ששימשו אותו לאורך שנות היצירה. היא מבקשת לזמן אפשרות להתבוננות ולמחשבה בין-דורית משותפת על יצירותיו.

כתגובה לעיסוקו של מאור בסוגיות של גזענות, התערוכה מבקשת להימנע ממהלכי בחירה הפונים למכנה משותף, ותחת זאת מכנסת גוף יצירה שבבסיסו גיוון וחשיבה מורכבת על המכלול. העבודות המוצגות הן בבחינת הזמנה לצופה לשוב ולעיין במיתוסים דתיים ופוליטיים מתוך מודעות לקשר ההדוק שבין מחיקת האנושיות לבין פעולה חזותית של סימון. באמצעות התמקדות בזיקה שבין עוולות מוסריות לגיאומטריה, בין קומפוזיציה וסימטריה לגזענות, בין ראייה צרה לעיוורון מוסרי, התערוכה מבקשת להנכיח את תלותה של הַסְדרה תרבותית של טוב ורע ביצירת הבחנות חזותיות ובשפה גרפית. בד בבד היא מבקשת להדגיש את אוזלת היד של האמן כמי שמתבונן במציאות האלימה, וכל שבכוחו לעשות הוא לסמנה ולהציגה מזוויות שונות, ומנגד – להצביע על כוחה של האמנות לחולל מחשבה אחרת על מציאות נתונה.​​ ​

נעילת התערוכה: 17/10/2020

התערוכה, העוסקת באמנות על אמנות, תהיה פתוחה לקהל הרחב ללא תשלום. בין האמנים המציגים: יונתן הירשפלד, פנינה רייכמן, יצחק ליבנה ועוד * התערוכה הוקמה ע"י בוגרי מגמת האוצרות במחלקה לתולדות האמנות ותרבות חזותית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

​לקטלוג הדיגיטלי של התערוכה "קרבה מתוך בחירה"

דווקא בימים של ריחוק חברתי, בוגרי מגמת האוצרות במחלקה לתולדות האמנות ותרבות חזותית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מבקשים מהציבור לבחור להתקרב - לעצמו, לאמנות, לאמנים ולמה שמניע אותם ליצור. התערוכה כוללץ עבודות במגוון מדיומים של אמנים נבחרים משדה האמנות הישראלי, ופתוחה לקהל הרחב ללא תשלום, בכפוף למגבלות הקורונה, עד לסוף חג הסוכות. 

בתערוכה מוצגות יצירות של אמנים המנכסים או מקיימים ביצירותיהם דיאלוג עם יצירות מוכרות מתוך תולדות האמנות. סוג זה של אמנות מכונה "אמנות על אמנות", והוא מאפשר ליצירת אמנות אחת להיות חלק חיוני ובלתי נפרד מעבודת אמנות אחרת. התערוכה מאפשרת לצופים לזהות את "נדידת המוטיבים" בין עבודות האמנות, ולקיים דיון במסרים ובמהות השיח הנרקם בין האמן העכשווי לבין יצירות העבר - קלאסיות ומודרניות, ישראליות ובינלאומיות. בתערוכה משתתפים האמנים: יונתן הירשפלד, אירית חמו, אתי יעקובי, גלי לוצקי, יצחק ליבנה, אבנר פינצ'ובר, פנינה רייכמן, תמיר צדוק וצמד האמנים מרב קמל וחליל בלבין.

לדברי אלן גינתון, אוצרת בכירה ומנחת הקורס לאוצרות M.A, "הנושא של אמנות הציטוט, או אמנות על אמנות, זכה באקטואליות חדשה בימי הקורונה; אלפי חובבי אמנות פיתחו, בימים בהם המוזיאונים היו סגורים, טרנד חדש: העלאה לרשת של ביצועים מצולמים ומלאי דמיון של עבודות אמנות מן העבר,

וזאת בעזרת אביזרי יומיום מהסביבה הביתית. כולנו התפעלנו מאותן עבודות ניכוס, מפרשנותן החדשה ומהתאמתן לחוויות ההווה". 

"אנחנו שמחים להזמין את הציבור לבוא וליהנות מהתערוכה  – תוך הקפדה על הנחיות הקורונה. בימים אלה של ריחוק חברתי ודלתות נעולות של חלק ממוסדות האמנות, היה לנו חשוב לפתוח את גלריית טרומפלדור המרשימה בבאר שבע עבור שוחרי האמנות, שהרי את החלל ואת האווירה, מעניינים ככל שיהיו, לא ניתן לחוות במלוא העוצמה במרשתת", מסרו בוגרי מסלול האוצרות בחוג לאמנות חזותית.

תמונות מהתערוכה: "קרבה מתוך בחירה​'"

 



תערוכת "קרבה מתוך בחירה" של בוגרי המחלקה לתולדות האמנות ותרבות חזותית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המוצגת בגלריה טרומפלדור | צילום: יולי שוורץ


  


למעלה:  יצירות של יונתן הירשפלד לפני תלייתן בגלרית טרומפלדור; 
למטה: בוגרת מגמת האוצרות במחלקה לתולדות האמנות ותרבות חזותית, לפני תלייתה של התמונה "האנטום, על פי גבריאל פון מקס" של יצחק ליבנה | צילום: יולי שוורץ

​אוצרת: ד"ר מעיין אמיר
התערוכה הוצגה בין התאריכים 17 במרץ ל-22 במאי 2020

"ליקוי מאורות" היא תערוכת מחווה, אות הוקרה לעבודתו של פרופ' חיים מאור, שפרש לגמלאות בסוף השנה האקדמית הקודמת (תשע"ט), לאחר כעשרים שנים, שבמהלכן שימש כמנהל וכאוצר הגלריות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והוביל את לימודי האוצרות והאמנות המעשית במחלקה לאמנויות. התערוכה אינה מתיימרת להציג רטרוספקטיבה או לסכם את עשייתו של מאור, להקיף את מכלול הנושאים המעצבים את יצירתו, או להציג את כלל האסטרטגיות החזותיות, ששימשו אותו לאורך שנות היצירה. היא מבקשת לזמן אפשרות להתבוננות ולמחשבה בין-דורית משותפת על יצירותיו.

כתגובה לעיסוקו של מאור בסוגיות של גזענות, התערוכה מבקשת להימנע ממהלכי בחירה הפונים למכנה משותף, ותחת זאת מכנסת גוף יצירה שבבסיסו גיוון וחשיבה מורכבת על המכלול. העבודות המוצגות הן בבחינת הזמנה לצופה לשוב ולעיין במיתוסים דתיים ופוליטיים מתוך מודעות לקשר ההדוק שבין מחיקת האנושיות לבין פעולה חזותית של סימון. באמצעות התמקדות בזיקה שבין עוולות מוסריות לגיאומטריה, בין קומפוזיציה וסימטריה לגזענות, בין ראייה צרה לעיוורון מוסרי, התערוכה מבקשת להנכיח את תלותה של הַסְדרה תרבותית של טוב ורע ביצירת הבחנות חזותיות ובשפה גרפית. בד בבד היא מבקשת להדגיש את אוזלת היד של האמן כמי שמתבונן במציאות האלימה, וכל שבכוחו לעשות הוא לסמנה ולהציגה מזוויות שונות, ומנגד – להצביע על כוחה של האמנות לחולל מחשבה אחרת על מציאות נתונה.​

חיים מאור: דיוקן עצמי (הצל על המסילה), 2005, הדפסה דיגיטלית

פתיחה חגיגית : יום חמישי 19 בדצמבר 2019
נעילת התערוכה: 1 במרץ 2020

אוצר: פרופ' חיים מאור

מנובמבר 2016 עד אוגוסט 2019 ציירה דניאלה מלר בבולמוס יצירה עז רגש, שכמו נבע מתוך תחושת דחיפות, עשרים ושניים ציורי שמן על בדים גדולי מידות. ציורים אלה מוצגים בתערוכתה תחת הכותרת "חיים ארוזים". הסיבה להיווצרותם הייתה בנאלית: מלר, שבמשך שנים ציירה בצבעי מים על נייר, רצתה להתנסות בציור בצבעי שמן על בד ולרכוש שליטה בטכניקה זו.

בתחילה העדיפה להתנסות בציור מונוכרומטי בגוונים חומים. כמקור השראה לציור היא השתמשה בתצלום משפחתי ישן, חום-מצהיב. הציור הראשון הוביל למשנהו, ותצלום משפחתי אחד הצטרף לתצלום הבא ולכל הבאים אחריו. כך, תוך כדי עיון בתצלומי משפחה שנזנחו במשך שנים, התבוננה מלר מחדש בחייה, בחיי בני המשפחה הקרובים והרחוקים ובמסע משפחתה המטלטל מן העיר אריאנה שבתוניס אל מושב שרשרת ואל העיר נתיבות שבדרום ישראל.

עבור מלר, הלימוד האינטנסיבי של המדיום הציורי החדש הפך לכלי קיבול של ההצפה הרגשית ולאמצעי להיזכרות בחיים שהיו, לה ולבני משפחתה. תחנות חיים, פריטי לבוש, חפצים, הבעות פנים ותנוחות גוף הוקפאו בידי צלמים חובבים והודפסו על ניירות צילום בשחור-לבן-אפור. מלר התבוננה בתצלומים המשפחתיים, הגדילה וערכה אותם – קוטעת חלקים מתוכם או משלבת ומערבלת תצלומים אחדים זה בזה – כדי להחזירם לחיים תרתי משמע, להעניק להם צבע וחיוּת, נפח ונוכחות.

בסדרת הציורים חיים ארוזים דניאלה מלר מציגה חיים של הגשמה עצמית, של פריקת מזוודות ומטלטלים וגילוי האוצרות החבויים בהם – אנושיות, אצילות, יצירתיות, תרבות ומסורת. מלר אינה מתרפקת על העבר בנוסטלגיות דביקה, אלא מישירה מבט לזמנים ולמקומות שהיו ואינם עוד, והם צרובים עמוק בתודעה ועל הבדים המצוירים שלה. היא עושה זאת באמפתיה ובאהבה רבה להוריה ולבני משפחתה, שעברו את המסע בגבורה והקימו בית לתפארת במדינת ישראל.

דניאלה מלר, אורזים חיים לעתיד חדש (1956), מרץ 2019, שמן על בד | צילום: ניק סמירנוב ​

אוצרת: יהל זקס

פתיחת התערוכה: 4 ביולי 2019
סגירת התערוכה: 31 באוגוסט 2019

האמנים והאמניות המשתתפים:
יוליה אייזנברג, דורית שרף-בוסל, הדס שרף-בוסל, לורה בכר, רחל טרואן,
ממוקה מיכאלשווילי, דניאלה מלר, נאוית סיני,  אנסטסיה פולונסקי, שולה פרמדר

בשנים האחרונות הפכה העיר העתיקה של באר-שבע למוקד של תרבות ותיירות. במסגרת תהליך זה, נוצרה קהילה של יוצרים ויוצרות מכל תחומי האמנות הפועלים בעיר העתיקה. גלריית טרומפלדור, שהוקמה ביוזמה ובמימון של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עיריית באר-שבע וקרן רש"י, היא חלק מקהילה זו ומאז הקמתה, בשנת 2012, היא שמה לה כאחת ממטרותיה להציג אמנות מקומית ולקדם פעילות תרבותית בעיר העתיקה.

במסגרת מטרה זו, התערוכה זמן מקומי מציגה בפני הציבור אמן אחד ותשע אמניות הפועלות בתחומי העיר העתיקה של באר-שבע. בתערוכה מוצגות יצירות במגוון של טכניקות, חומרים ונושאים. מציגים/ות: יוליה אייזנברג, דורית שרף-בוסל, הדס שרף-בוסל, לורה בכר, רחל טרואן, ממוקה מיכאלשווילי, דניאלה מלר, נאוית סיני,  אנסטסיה פולונסקי, שולה פרמדר.

כאשר מצרפים יחדיו יוצרים שהמכנה המשותף העיקרי שלהם הוא שייכות לקהילת העיר העתיקה, קיים אתגר במציאת תמה או סיפור שבאים לידי ביטוי דרך היצירות. עם זאת, אתגר שכזה יכול להוות חוט מחבר בפני עצמו שכן הוא מעלה את השאלה - עד כמה ניתן לראות השפעות הדדיות, על יצירת האמניות, כנגזרת מההשתייכות הגיאוגרפית והקהילתית שלהן. על כן, היגיון מנחה בהצבה בחלל היה חלוקה לשלושה חללים אשר מאגדים בעיקר אמניות שפועלות יחדיו על בסיס יום יומי: "פטיו 44", סטודיו "קשתות" ו"המרכז לאמנויות". בכך מזמינה התערוכה את הצופה לבחון ולחפש את ההשפעות ההדדיות על היצירות, בין אם בנושאי היצירות, בין אם בטכניקות ובין אם באסתטיקה. לצד ובהמשך לשאלה זו, נדרש הצופה גם לחשוב על האוניברסלי לעומת המקומי. האם יש דבר כזה יצירה מקומית, כתוצאה מההשפעות ההדדיות בין האמנים שחולקים מקום משותף, או שמא אמנות היא דבר אוניברסלי המנותק ממקום מסוים, כפי שנטען על ידי קבוצת "אופקים חדשים", שפעלה בעיקר בשנות ה-50 של המאה העשרים בישראל.  

מלבד היצירות אשר מוצגות בשלושת חדרי הגלריה, מוצגת בחצר הגלריה יצירה קבוצתית, של תלמידי כיתות ו'-ז מהמרכז למצוינות באמנות. כך ניתנת במה משותפת לאמניות פעילות בעיר העתיקה לצד אמנים בתחילת דרכם, וחושפת את הצופה לפעילות האמנותית הענפה בעיר העתיקה.  

הדס שרף-בוסל, חור בבטן, 2016, דיאפורמינג- ניפוח מתכת | צילום: דרור מילר

 יוליה אייזנברג, שירה רומנטית, 2015, רדי-מייד | צילום: יניר שני  

אוצרת: יהל זקס

פתיחת התערוכה: 5 ביוני 2019
נעילת התערוכה: 30 ביוני 2019

תערוכה זו מחברת בין אמנים.ות שזכו במלגה או הוקרה מטעם עמותת ARTiq לשנת 2018, מיזם השם לעצמו מטרה לקדם אמנות גאה וקווירית בישראל. התערוכה המוצגת במסגרת חודש הגאווה מנכיחה נראות להט"בקית, ומאפשרת שיח על אמנות וקהילה, על גוף פרטי וחברתי, מרחב ופריפריה.

בכל חדר מוצג גוף עבודות של אמן.ית אחת שמייצר מעין מיני תערוכה. הקו המחבר בין החדרים הוא העיסוק בגוף האנושי. הגוף כחומר היצירה, כהשראה וכאובייקט אמנותי. בין אם זה גוף האמן.ית או גופם של א.נשים אחרים. התערוכה מעלה, בין השאר, שאלות על זהות ומגדר. זהות האמן.ית, המורכבת ממכלול של אלמנטים והשתייכויות, היא פריזמה אחת מיני רבות לבחון ולפרש את המוצגים. אמנם תערוכה זו מניפה את דגל הגאווה אך היא גם מבקשת מהצופה לנסות ולבחון את השאלות שהאמנות עצמה מעלה דרך השימוש בדימויים, במדיומים שונים ובאופן ההצבה בחלל. שאלות כגון האם ליד המופיעה בעבודה יש מגדר; במה היד המצוירת שונה מהיד המצולמת; באיזה אופן משפיעה התמקדות בחלקי גוף, בפרט ולא בשלם, על הפרשנות ועוד.

יעל מאירי- זוכת מלגת ARTiq  / עם הגב לקיר

"מאירי, העוסקת במגדר, זהות וקוויריות, פיתחה שפה אסתטית הפועלת בתוך מסורת האמנות הבינלאומית. היא מביאה אל תוך מסורת זו קול אחר, חדש ומקומי." (שופטי ARTiq).

מאירי מציגה מיצב מבוסס צילום העוסק בגוף ובחומר כמסמנים של מצבים פוליטיים וחברתיים. ביצירות יש חיבור בין גוף לחפץ תוך חיתוך הפריים בו מופיעה יד או מקטעי גוף אחרים המעלה שאלות בנוגע למגדר, מיניות, אלימות וישראליות. דוגמא לכך ניתן לראות בתצלום של יד המחזיקה מחסנית, הצמודה לתצלום תליון המציג את קווי המתאר של מפת ישראל, החיבורים רומזים על טיב הקשר בין מיליטנטיות וישראליות, בין אירועי הגאווה לאלימות המופנית כלפי הקהילה הגאה.

מאירי משתמשת באלמנט של הסתרה להעלות, בין היתר, שאלות על שילוב מרכבי הזהות השונים אצל הצופה, אצל הדמות המצולמת ובחברה בתוכה הם חיים.

 יעל מאירי, ציפור אחת ביד, 2018, צילום צבע 

בן הנטקנט- ציון לשבח / זוג או פרד

"תוך שאלת שאלות על החברה הישראלית ומקומו של האמן בתוכה, מייצר הנטקנט גוף עבודות בתחום הצילום והוידאו המתעתעים בצופה. בעבודותיו ישנה חקירה של אספקטים מן הפרט אל הכלל בנושאים של לאום, זהות ומיניות. הנטקנט חוקר את הגבריות ואת הפטריארכיה הישראלית". (שופטי ARTiq).

בן הנטקנט משלב ביצירתו בין וידאו, צילום סטילס וקולאז'ים בעיבוד מחשב. בתערוכתו ניתן לראות שימוש בהכפלה. החזרתיות של אותן דמויות, בצורה המזכירה מעט איקונות דתיות, חוקרת את היחיד אל מול הקבוצה, את מי שאנו בוחרים להאדיר ולבדל, האינדיבידואל - בין אם זה הקדוש המעונה בנצרות, הצדיק ביהדות או הכוכב קולנוע והסלבס, המורם מעל כולם - אל מול הצורך שלנו בקהילתיות ושייכות. בעבודותיו הוא יוצר ערבוב בין זמנים ומציאויות ומעלה תהיות על טיב המציאות שלנו ועל הדרך בה צילום מעצב את תפיסת המציאות הזו. בוידאו-ארט המוצג בתערוכה, משתמש הנטקנט בפלאשים של צילום סטילס ליצירת אפקט של בחינה מדוקדקת של הגוף המוצג. צילומים אלו מוצגים בוידאו עצמו וכן כמיצב בחלל התערוכה ובכך מיטשטש הגבול בין הסטטי לדינאמי.

 בן הנטקנט, זוג או פרד, 2019, צילום צבע

לירוי בר נתן – עידוד יצירה / אני זוכר את

"בעבודותיו עולה שאלת דיוקן האמני.ת בחברה. בר נתן, עוסק בגוף במרחב ומבקש מן הצופה לעבור יחד איתו חוויות בדרך מלאכותית, בדרך האמנות." (שופטי ARTiq).

בתערוכתו של לירוי בר נתן אנו רואים תהליך של התמודדות וטרנספורמציה דרך מגוון מדיומים. בר נתן בוחן את מקומו בתא המשפחתי, בחברה ובעורו שלו. דרך דימויים וטקסטים הבוחנים, בנוסף לדמותו שלו, את הגוף הנשי והגברי, הוא חושף בפנינו את העבר ההווה והחלומות לעתיד. רואים זאת בתמונה משפחתית המוצגת לצד שיחזור שלה, שנים אחרי, בו דמותו נותרת באותה תחפושת נסיכה. התחפושת מסמלת קיפאון, אך לצד זאת גם את הרצון לתפוס ולשחזר את חווית התום של הילדות בדיעבד, לאחר הקשיים שהחיים הבוגרים הציבו בפניו. זהו מסע מאוד אישי של בחינת העצמי וזהו גם מסע של התבגרות והתגברות שהצופים מוזמנים למצוא את עצמם ועצמן בתוכו.

 
 לירוי בר נתן, ללא כותרת, 2015, עיפרון על נייר

​לצד היות תערוכה זה במה לאמניו ת.ם המגדירים עצמם כחלק מקהילה הלה"טבקית, היא מאפשרת לנו לבחון דרך עבודותיהן את נקודות החיבור בין א.נשים באשר הם.

​אוצרת: יהל זקס
פתיחת התערוכה: 7 במרץ 2019

נעילת התערוכה: 2 ביוני 2019

התערוכה מאגדת חמש אמניות ואמן אחד, היוצרים בחומרים מגוונים. כיאות לחודש תחילת הצגתה, החודש שבו חל חג הפורים, המשותף לכל העבודות הוא, שאינן מה שנדמה ממבט ראשון. החומרים "התחפשו", והם מייצרים תעתוע, פער בין המצופה מן הדימוי לבין מה שניצב מול הצופה בפועל.

השימוש בחומרים בלתי קונבנציונליים יוצר חיזיון תעתועים, המושך אותנו פנימה ותובע מבט מעמיק ובוחן. אם חשבתם שבמבט אחד הבנתם, מבט נוסף יבהיר כי טעות בידכם. המבט הנוסף חושף בפנינו עולם עשיר בשאלות על מוסכמות חברתיות ועל תרבות, על מקום האדם ביחס לטבע ועל ארעיות החיים.

בעבודותיהם של אידית פישר־כץ וחיימי פניכל נעשה, על פניו, שימוש בדימויים משדות שונים בתכלית: נעלי עבודה וקרשי עץ, המייצגים עשייה פיזית המזוהה עם הגברי, אל מול בובה סרוגה במלאכת יד, המזוהה עם הנשי. באמצעות התחזותם של החומרים הם קוראים לנו לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו ואת הפנייה לתבניות נתונות מראש. בפועל, הבובה אינה סרוגה, אלא עשויה מחומר פולימרי קשה ועמיד, בעוד הנעליים עשויות מבוץ והקרשים עשויים מחול – חומרים מתכלים ושבריריים. יחדיו הם מטשטשים את הדיכוטומיה בין גברי לנשי ומצביעים על המורכבות האנושית.

בעבודותיהן של גוני חרל"פ וציפי זוהר ניכר מתח בין האדם לטבע, בין הפראי למבוית. העבודות מדגישות את הפער בין המצופה לקיים, ויוצרות טשטוש מכוון בין הטבעי למלאכותי, מה שמעלה את השאלה: האם זה אכן משנה?

שירה זלוור מציגה חפצים מוכרים העשויים משעווה. השימוש בחומר זה משרה תחושה של סכנה: חשש כי החפץ יימס, ישתנה ויהפוך לגוש בלתי מזוהה, ואיום זה הופך את המוכר לזר. מה שנתפש בתחילה כחזק וכעמיד נראה כעת פריך ושברירי והשעווה, ממנה היצירות עשויות, מהדהדת את הפגיעוּת האנושית.

דפנה אלון מדלגת על קו התפר שבין אמנות גבוהה לאמנות נמוכה, בין חומרים יוקרתיים לחומרים פשוטים. היא משלבת בין קרטון כוורת, המשמש כמשטח לסחורות, צבע גואש ועץ ממוחזר לבין ציפוי אפוקסי, היוצר אשליה של ציור על זכוכית. עבודתה של אלון עשירה בהומור ומתעתעת בתפישות שלנו. היא מציגה את המשותף לצד השונה, ויוצרת מעין היברידיות אוניברסלית.​

​אוצרת: דינה גרוסמן
נעילת התערוכה: 3 במרץ 2019

​A fools dream- eng subs1 from Daniel syrkin on Vimeo.

A Documentary film about my father, the artist, Lev Syrkin and our struggle to hep him fulfill his lifes' dream. Hebrew and Russian - with English subtitles.

קטלוג התערוכה

תערוכת יחיד של האמן לב סירקין (2012-1929). ארבעים שנות יצירתו בארץ הניבו מכלול גדול של עבודות, בהן רישומים, ציורים ועבודות קיר. עיקר יצירתו של סירקין בישראל הייתה בתחום הפסיפס המונומנטלי, שאותה בחר למקם במרחבים ציבוריים. הוא יצר למעלה מ-25 עבודות קיר גדולות הממוקמות בכל רחבי הארץ, בין השאר על חזיתות של בניינים, במבואות של מוסדות להשכלה גבוהה, על קירות של מפעלים ובבתי כנסת.
בתערוכה מוצגים רישומים, ציורים ועבודות קיר אשר מוצגות בפעם הראשונה בחלל מוזיאלי וזאת מתוך הרצון לעורר את ההכרה באמנות הקיר במרחב הציבורי ואת חשיבותה ושימורה.

לב סירקין נולד במוסקבה, וגדל בבית יהודי מסורתי וציוני. הוא למד בפקולטה לאמנות מונומנטלית באקדמיה ע״ש סטרוגנוף במוסקבה והיה חבר הוועד העליון של איגוד אמני מוסקבה. בשנת 1972 עלה סירקין לארץ והתיישב בירושלים, ובכך הגשים את חלומו לפתוח דף חדש כאמן יהודי בישראל.

מלחמת יום הכיפורים, הייתה נקודת מפנה בחייו וביצירתו של סירקין. בעקבותיה הוא יצר סדרה של שישה עשר רישומים בדיו שחור על נייר שנכרכו יחדיו לאלבום לו העניק את השם חזון בעת קרב. הרישומים, שיוצגו בגלריה, מעלים שאלות עמוקות לגבי זהות, מלחמה, תקוה, ועתידו של העם היהודי.

שמה של התערוכה, "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי" לקוח מפסוק בספר בראשית (ט, יג) ונמצא גם בתחתית היצירההקשת אותה יצר סירקין בירושלים בשנת 1974: יצירה זו מעבירה מסר של שלום לארץ השסועה אחרי מלחמת יום כיפור. יש ביצירה זו חיבור והשוואה בין המציאות בארץ שלאחר המלחמה עם התחושה הפוסט-אפוקליפטית בעולם שלאחר המבול. הקשת של סירקין היא מסר תנ"כי על-זמני של אמונה ותקווה: עתיד טוב יותר מצפה לנו בארצנו, תקווה לשלום בארץ.

 
שופר ואזעקה, רישום, דיו על נייר מתוך אלבום חזון בעת קרב, אוקטובר 1973, אוסף משפחת סירקין​​

​לב סירקין –ציונים ביוגרפיים:

1929 – נולד במוסקבה בבית יהודי וציוני. 1955 – סיים בהצטיינות את לימודיו בפקולטה לאמנות מונומנטלית באקדמיה ע ״ש סטרוגנוף, מוסקבה. 1957 - התקבל לאגודת האמנים של ברית המועצות ויצר עבודות קיר רבות בטכניקות מגוונות. 1972 – עלה ארצה והתיישב בי​רושלים. 1981-1979 – יצר את יצירתו הגדולה ביותר בארץ הפסיפסים האש והמים במפעלי ים המלח, אליהם התוסף ​בשנת 1995 הפסיפס יום ולילה בגן עדן. 2012 – נפטר בירושלים.

לב סירקין, הקשת, 1974, ירושלים |  צילום:  מיכאל עמר​​​

נעילת התערוכה: 18 בנובמבר 2018
אוצר: פרופ' חיים מאור

תמונת המציאות העכורה, בסדרת תצלומיו של דיגי דקל המוצגת בתערוכה "רעש שקט", מזכירה את מה שאנחנו חווים בעיני רוחנו, בדמיוננו, בחלומותינו או בזיכרונותינו, כאשר מראה מסוים, זיכרון מסוים, נעכר, מטשטש או נמוג. תהליך היצירה של הדימויים בתערוכה – תצלומים בפורמטים בינוניים וגדולים – הוא תהליך טכני שמנסח ומתרגם זיכרונות לתמונות בשיטות עבודה ייחודיות.

שיטות עבודה אלה מדמות את התהליך שמתרחש בזיכרון האישי ובזיכרון הלאומי. כאשר בוחנים מה הם הדימויים שדיגי דקל בוחר להדפיס, נגלה כי אלה דימויים שעניינם הוא הזיכרון עצמו והמחיקה שלו: אנשים עומדים דום לצד רכבם ביום הזיכרון; הפגנה בכיכר עם שלטים "רוצים שלום", ההפגנה שבה נרצח יצחק רבין; קולנוע מוגרבי רגע לפני הריסתו וכדומה. הדימוי הצילומי-האינפורמטיבי הפך לדימוי רישומי/ציורי אקספרסיבי רב שכבתי, שמסתיר את השלם ומותיר הבזקי-זיכרון קטועים וחלקיים.

דיגי דקל מלכלך, מזהם, מכסה ומסתיר את "הדימוי הטהור" שהונצח בתשליל. כך, הדימוי נחשף ובו-בזמן נחרב, מתהווה ומתכסה, מבקש להראות בצלילותו ונאלץ להיאבק ב"רעשים החזותיים", שמשחיתים ומעוותים אותו. הם מפריעים לדימויים להתגלות ולעלות באוב זיכרונות ילדות של דקל בתל אביב; נופי תל אביב שאינם עוד; עיר לבנה שהפכה לעיר מתכלה; מקומות שהיו "החצר הפרטית" שלו ושינו את חזותם. הארץ התמימה, ששמורה בזיכרונותיו, נשטפה וזוהמה בגלים של שנאה, ניכור, גזענות, כיעור והרס של הישן בשם החדש.

כנגד סדרת התצלומים המבזיקים זיכרונות-מחוקים נצבת סדרת תצלומים נוספת. רואים בה דימוי אשר חוזר על עצמו: דיוקנאות של נשים וגברים המניחים את האצבע המורה על שפתיהם, שותקים או משתיקים; דורשים שקט. האם הא/נשים האלה הם עדי/עדות-הראיה של האירועים המחוקים? האם הם מעדיפים זיכרונות מצועפים על פני זיכרונות מציפים, שעלולים לצוף ולהציף את מה ש(חלק) מן החברה מבקש לכסות ולהסתיר? האם גם הם עצמם – עדי הראיה – הולכים ודוהים אל תוך השכחה?

דיגי דקל – ציונים ביוגרפיים
1958 – נולד בעיר יאש, רומניה. 1964 – עלה עם משפחתו לישראל. 1964-1975 – גדל בתל אביב והתחנך בבית הספר א.ד. גורדון. 1976-1980 – שרת בנח"ל והיה ממייסדי קיבוץ סמר.
1988-1993 – עבד כצלם בעיתון "חדשות". 1991-1995 – למד בהמדרשה לאמנות, רמת השרון (כיום מכללת בית ברל). חי ועובד בקיבוץ סמר.

 דיגי דקל: עדה שותקת

דיגי דקל: פריט 1 מתוך מיצב רעש שקט

קרדיט צילום: דיגי דקל

נעילת התערוכה: 26 באוגוסט, 2018

התערוכה "70 שנה: פרט – מדינה" מציגה מגמות ונקודות מפנה מרכזיות באמנות הישראלית החל משנותיה הראשונות של המדינה. בעשור הראשון, הפרט חש מגויס למען האידיאה של חברה המתגבשת במולדת הישנה-חדשה ומחויב להקדיש את כל המשאבים לבניינה. כעת בעיצומו של העשור השני במאה ה-21, הפרט עומד על זכותו להשמיע את קולו ולהגשים את עצמו.

השיח בשנותיה הראשונות של המדינה עסק בהתגייסות לטובת קליטת העלייה, שהייתה משימה לאומית ראשונה במעלה, לצד ביסוס הכלכלה, התרבות, המשפט והרווחה הנדרשים במדינה מודרנית ומתוקנת. ההתגייסות של הפרט לטובת צרכי החברה והמדינה בולטת מאוד באלבום העשור מ-1958, שמציג את הצבר הישראלי כ"יהודי חדש" המעבד את אדמתו לצד צילומי מפעלים חדישים וחידושים טכנולוגיים (למשל מטוס משוכלל שטס מעל שדות העמק). מאלבום זה נעדרים שמות הצלמים, מה שהופך את הדימויים לחלק מיצירה קולקטיבית חפה מאינדיווידואליזם.

בשדה האמנות, ניכרת בשנים ההן השאיפה ליצירה אותנטית, מקומית, שמשקפת את נוף הארץ ויושביה. אמנם זרמים מסוימים דברו על אמנות אוניברסלית ושאפו להשתמש בשפה בינלאומית, אך לעומתם הרוב ראו צורך ביצירת אמנות מקומית "יהודית" או אפילו "כנענית" אותנטית. אולם בסופו של דבר ובכל זאת, יצירתם של כל הזרמים עומדת בסימן מאפיינים מקומיים מובהקים.

דימויי הקולקטיביות של החברה הישראלית מגיעים לשיאם באופוריה שהשתלטה עליה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הצנחנים בכותל, הרב גורן ואלבומי הניצחון שהופקו בתום המלחמה הופכים לסמלי התקופה. אולם בד בבד, מתחילים לעלות קולות חדשים ומתריסים היוצאים נגד הדימוי ההרואי.

שנות השבעים מביאות אתן מודעות ותביעה להכרה בזהויות שקודם לא זכו לביטוי פומבי. הקולקטיב הישראלי מתחיל להתפרק ליחידות. אמנים עוסקים בביטוי אישי ואפילו מחאתי כדי להציב קריאה חדשה זו בקדמת הבמה. קו התפר המציין את המפנה הזה הוא אירועי מלחמת יום כיפור, ששינתה את סדרי העולם כפי שהכרנום עד אז.

משנות השמונים ובמקביל להופעת תנועות ששקפו מודעות חברתית חדשה, חל שינוי גם באמנות ישראל. בתקופה זו, עולים יותר ויותר נושאים וקבוצות שהודרו או לא זכו לביטוי בעבר: יצירה של נשים, ביטוי לקהילה הלהט"בית וייצוג של מיעוטים אתניים. מבחר הדעות והשפות הופך למאפיין של מצב חברתי חדש, שבו הפרט עומד על זכותו לביטוי אמנותי והחברה נקראת להכיל את המגוון. כך משתלבים בשדה האמנות עולים ובני עולים מכל הגלויות, שחשים לראשונה לגיטימציה לבטא זהות מורכבת יותר, שאינה רק ישראלית, אלא משלבת אלמנטים ורעיונות מארצות המוצא של משפחותיהם.

אמנות ישראל כיום, על שפע צבעיה, דעותיה וצורותיה מהווה פסיפס חברתי המשתנה וצומח לכלל זהות חדשה.

שושנה הררי אנגלברג ויעל קאופמן

אמנים/יות משתתפים/ות: אמניות סדנא לאמנויות יהודי אתיופיה, אנדי ארנוביץ', הילה בן ארי, ורנר בראון, דגנית ברסט, מיכל ממיט וורקה, מאיר וכטל, ז'אק ז'אנו, דוד ז"ק, נירית טקלה, נורית יעקבס ינון, משה כגן, אלכס ליבק, חיים מאור, אריה נבון, אסד עזי, זויה צ'רקסקי, דני קרוון, פרי רוזנפלד ורות שלוס.

אוצרות/ים: סטודנטיות/ים במסלול אוצרות לתואר שני בהנחיית גב' אלן גינתון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב – מירי אלזון, אלואיז בורנשטיין-חדד,  אדי בילקיס, שושנה הררי אנגלברג, מרים וזאנה, שחר זהבי, שרית לייזרוביץ', גלית אוה סמיט, קרן עוז, יעל פאר, כוכבה פיטרמן-ליפשיץ, אלה פרחמן, אירה פרלמן, יעל קאופמן, טל קציר, לי רוזנפלד, גלית שאול ואריאלה שמשון.

 רות שלוס, מעברה, שנות ה-50, דיו שחור על גרונד, באדיבות נורית כהן עברון

אנדי ארנוביץ, חיים כאן, 2002, נעלי האמנית רצועות עור ואבנים ירושלמיות, 
צילום אבשלום אביטל, באדיבות הילה סולומון    

אוצרת: שירה מושקין

נעילת התערוכה: 3 ביוני 2018 

שבילים מפוצלים של זמן, היא תערוכה משותפת של האמניות בל שפיר וחנה אלרט. עבודות האמנות המוצגות נוצרו ממיגוון חפצי רדי-מייד ומחומרים נוספים הקשורים לתעשיית הטקסטיל ולמלאכת יד: בדים, חוטים, צמר, כפתורים, חרוזים וכו'. האמניות עושות שימוש בקרושה, סריגה, תפירה, רקמה ואריגה, טכניקות מסורתיות שמקורן במלאכת יד ביתית שנחשבה, בעבר, ל"עבודת נשים". עבור שפיר ואלרט, טכניקות וחומרים אלה הינם אמצעי חזותי, דרכן הן מבטאות את חוויותיהן ואת ההיסטוריה שלהן.

בחירתה של בל שפיר להשתמש בשיער הסוסים הארוג, התלוי באוויר ביצירתה מיצב (2016-2017) מושרש עמוק בחוויות ילדותה, כמי שגדלה בחוות סוסים בגרמניה עם הוריה ניצולי השואה. מסה דחוסה של שרשראות המחוברות זו בזו, העשויה משיער סוסים מחוות אביה, יוצרת תחושת בלבול ביער חשוך וסבוך. צלילי פרסות דוהרות וסוסים צוהלים בעבודת המולטימדיה Subortus (2015) מהדהדות בחלל. יצירות אלה מעידות על הנוף ועל הסביבה בה נולדה האמנית, רומזות גם על אי-התמצאות אותה היא חווה בזהותה הישראלית ועל הקונפליקט האישי שלה כמי שנעה בין שתי התרבויות. יצירות האמנות של שפיר מעודדות את הקהל להשתתף בתוך סביבה של חושים ותנועה.

חנה אלרט משתמשת בחומרי רדי-מייד ותוך כדי יצירת אמנותה היא משנה את הקשרם של החומרים. מפית הופכת לשמלה. פקק בקבוק יכול להופך לכובע, לפה או לכתם צבע. הכל אפשרי והכל יכול לקרות, כאשר חומרים שנזרקו מקבלים זהויות חדשות. אירועים וזיכרונות של אלרט, כגון גיוסו של בנה לצבא וזיכרונות ששמעה מאביה ניצול השואה, משחקים תפקיד חשוב בתהליך של אלרט, בייחוד בציורים עוף גוזל (2015), והקרבה (2017). זיכרונות הילדות של סביה בלבוש קווקזי מסורתי והמסורת הקווקזית ארוגים בפסליה העשירים בפרטים קטנים, כפי שניתן לראות באמהות אדומה (2016) ובאמהות כחולה (2016). אלרט יוצרת מבנים דמויי פקעות, העשויים מחוטים, צמר ושיירי חולצות ישנות, המלופפים סביב חפצים. לפסלים של אלרט יש איכות אייקונית ורוחנית המזכירה את בתי הרוחות של תרבויות המזרח הרחוק. הן מגינות עליה ומאפשרות לה להיספג ביצירות ולהיות נוכחת באותו רגע אינטימי.

 בל שפיר, סיפורי אגדות, 2017, מיצב, ציור על פייטים מפלסטיק וסיכות

​
חנה אלרט, ריקנות, 2016, טכניקה מעורבת על רדי-מייד

אוצר: פרופ' חיים מאור
נעילת התערוכה: 27 בפברואר 2018

אואזיס, בועה וביצה הן מילות מפתח במיצב של מרתה ריגר, שתוכנן במיוחד לחללים של גלריית טרומפלדור בבאר-שבע. שלוש המילים הללו הן בגדר קוד-גישה אל ההקשרים החזותיים, הסמליים-תרבותיים, הרגשיים והפסיכולוגיים של המיצב.

המיצב מורכב מביצים ומבועות חרסינה (לצד חומרים נוספים), אשר יוצרים אואזיס, נווה מדבר בעל מאפיינים של אגדה או פנטזיה, אתר מופרה ומפרה, בתוך מבנה עותומאני עירוני בעיר-העתיקה של באר-שבע. תנועת הצופה המתבונן במיצב יוצרת מסע במרחב, בזמן ובעולם פנימי; מעוררת תחושה או מצב זמני של זרימה מימית בגלריה המדברית. זהו חיזיון, פאטה מורגאנה של לחות ולבלוב הבוקעים מתוך קרקע צחיחה. זהו מפגש מפרה, שמפגיש לכאורה מים, שמים, חול וצמחיה ומעניק להם חיים סמליים, 

דימוי הביצה רווח בתרבות האנושית. מרתה ריגר התוודעה לאחדים מן ההקשרים והמשמעויות הסמליות של הביצה וביצירתה היא מרפררת ומכוונת אליהם באופן מודע: ביצי פסחא, ביצת קולומבוס, אבן האומפאלוס, ביצת הפניקס, ביצת פברז'ה והביצה כדימוי לבריאת העולם.

כמטפורה, בועה היא מציאות סגורה. אלה שחיים בה אינם מודעים למתרחש מחוצה לה ולפוטנציאל ההתנפצות שלה, שיכולה להתרחש בכל רגע. בועות סבון פורחות באוויר, מופיעות בציורי טבע-דומם רבים בסוגת ה"ואניטס" בתולדות האמנות, כמטפורה לארעיות החיים ולהבלותם.

החול, החרסינה, הצבעוניות, אור השמש, נורות הל?ד והאפלולית – כל מרכיבי המיצב של מרתה ריגר מתלכדים למראה מרשים. חדרי הגלריה הופכים לחדרי פלאות, לאתרי קסם. רגע התעתוע קצר וחולף, כמו בועה שתתנפץ או ביצה שתבקע מיד. השהיית המבט והשהייה המתמ

שכת בתוך מיצב החרסינה, היא ניסיון להקפיא ולהנציח את הרגע הזה. אנו, בדומה לפיל בחנות חרסינה, צריכים לנוע בתוכה בזהירות כדי לא לנפץ את אשליית האמנות והאמנית.

מרתה ריגר, מדורת השבט

 מרתה ריגר, ארוגת ביצי פורצלן, קרדיט צילום: אלעד שריג

תערוכת פסלים וציורים של האמנית ואחת הפסלות החשובות באמנות הישראלית: חוה מחותן.

אוצר: פרופ' חיים מאור

גוף עבודותיה של חוה מחותן כולל מאות רבות של פסלים, מיצבים, ציורים, רישומים, הדפסים וקולאז'ים, לצד פעילות ציבורית אמנותית ענפה שחלק ניכר ממנה התרחש בבאר שבע וברחבי הנגב.
ההצבה של התערוכה מלאכים ומפלצות, בחללים הייחודיים של גלריית טרומפלדור בעיר העתיקה בבאר שבע, מזמינה אותנו להכיר יוצרת ישראלית חשובה הראויה לחזור לתודעה הציבורית ולקאנון הישראלי, כפסלת משמעותית בתולדות האמנות הישראלית.
רוב העבודות המוצגות בתערוכה זו שייכות לסדרה בשם נושאים מימי הביניים שנוצרה בשנות התשעים והאלפיים, כגוף עבודות המכיל ומסכם את עיקר הנושאים שהתגבשו במהלך שנות יצירתה.

במקביל תוצג התערוכה "נופי נפש", הכוללת עבודות מוקדמות של חוה מחותן, בבית האמנים ברחוב האבות 55 בבאר שבע באוצרותה של יהודית מאיר.

תאריך נעילה: 26.12.2017

תערוכת צילומים בשחור לבן של גיבורי תרבות משנות השמונים והתשעים מתוך הספר "אומרים שהיה פה שמח"

אוצר: פרופ' חיים מאור

תערוכת תצלומיו של משה שי מציגה מבחר מתוך ספר תצלומים בפורמט אלבומי, בשם זה, של חיי התרבות הישראלית בשנות השמונים והתשעים.
לדבריו של משה שי, התערוכה היא ניסיון להעביר את הניחוח המיוחד של שנות השמונים בארץ – תקופה של מעבר בין תום להתפכחות, בין דור הוותיקים בתרבות הישראלית לדור ההמשך. המצולמים,  אף על פי שהיו גיבורי תרבות ידועים, לא ראו עצמם עדיין כ"סלבס".
משה שי שימש שנים רבות כצלם עיתונות, בעידן הפילם שלפני הצילום הדיגיטלי והטלפון החכם. כוחם של התצלומים של משה שי הוא בהיותם צילומי-בזק חד-פעמיים, שלא יחזרו עוד: לכידת הרגעים הספונטניים והלא מתוכננים. אלה רגעים שבהם המצולמים – אמנים, סופרים ומשוררים, שחקנים וזמרים, פוליטיקאים ואישי ציבור – הניחו לרגע את הפרסונה הציבורית שלהם בצד והיו עצמם.
המבט העכשווי בתצלומי התערוכה הוא מבט רווי בגעגוע, נוסטלגיה, עצבות, הערכה ואהבה רבה אל גיבורי התרבות שעיצבו את הצלילים, המילים והמראות שלנו והזינו את תודעתנו. מבט זה מאפשר לנו לחלץ את המרכיבים האמנותיים, את כתב ידו האישי-הרגשי של הצלם.
על הספר מפי שי: "כולם היו בני, את כל הפריימים אהבתי, כל אחד בדרכו. מצאתי שם רגעים נוסטלגיים, לעיתים מרגשים, חלקם היסטוריים. חיפשתי את התמונות שיעבירו באופן הנאמן והמעניין ביותר את הניחוח ורוח התקופה ההיא, כש'היה פה שמח'. אני מקווה שהצלחתי"
משה שי נולד ב-1955 בהרצליה. מצלם מגיל צעיר כאוטודידקט. משנת 1979 שימש כצלם עיתונות בעיתונים המובילים בארץ ובעולם וכצלם מערכת של המגזין "מסע אחר". כיום, משמש כצלם וכמדריך טיולים גיאוגרפים ומרצה על מסעותיו. גר ועובד ברמת גן.

נעילת התערוכה: אוקטובר 2017

 בתמונה: משה שי 1989 נעמי שמר ומתי כספי. שיח מקצועי בגובה הבלטות בין שני גאונים מוזיקליים

אוצר: רון ברטוֹש

אליהו גת (1987-1919) היה מגדולי הציירים בישראל. בתערוכה, יוצגו מבחר מציוריו מכל שנות יצירתו.

אליהו גת היה קולוריסט פראי ורשם עדין, אמן ההבעה הסוערת והמבע היצרי, ומאהב חסר תקנה של נופי הארץ. גת גם היה ממייסדי קבוצת "העשרה" ומנהיגה הלא-רשמי, מאמני תערוכת "תצפי"ת", מייסד קבוצת "אקלים" וממוביליה, חתן פרס דיזנגוף לציור, מחנך מוערך שלימד אינספור תלמידים, יוזם של פעילויות אמנותיות רבות, ואיש רוח אשר אייש עמדה תרבותית בת-תוקף במסגרת מערך הכוחות של שדה האמנות המקומי.

לכאורה, סיפורה של האמנות הישראלית פרוש לפנינו ומסופר דרך ספריה, תערוכותיה, מוסדותיה וסוכניה. אולם כפי שכבר ידוע, לצד מוקדי הקנון והזרם המרכזי נובעים זרמי נגד וזרמי שוליים, ואלה לעתים לא רק זורמים אלא אף שוצפים וקוצפים. אליהו גת השתייך לזרמים אלה – הוא מעולם לא נמנה על שורותיו של הקנון ומעולם לא סר לצווי האופנה שרווחו, אלא יצר מתוך תודעה אמנותית אישית ומתוך עמדה תרבותית מגובשת כלפי הזירה האמנותית, עמדה שזכתה לעתים לביקורת אך היתה לא פחות מאשר אמיצה. בכך היתה יצירתו של אליהו גת חלק מאותם גורמים שנלחמו על שדה אמנות הטרוגני, ובגינם הפכה הזירה התרבותית לרחבה יותר, למגוונת יותר ולביקורתית יותר.

כעת, שלושים שנים מאז הלך לעולמו האמן, יוצא לאור ספר מונוגרפי על קורות חייו ויצירתו של אליהו גת מאת חוקר האמנות והאוצר רון ברטוֹש, והוא מתפרסם על רקע תערוכה מציוריו.

נעילת התערוכה: 23 ביוני 2017.

  נוף, 1972, צבעי שמן על בד | אליהו גת

​

אוצרות: פרופ' חיים מאור

בתערוכתה חול קפוא, נעמי לשם מציגה תצלומי צבע גדולי ממדים אשר צולמו בנופים המושלגים של שווייץ, ארץ שבה בילתה רבות בילדותה ובבגרותה, ובאתרים מדבריים שונים באזור באר-שבע ובערבה.

בהעמדת התצלומים בשלושת חללי התצוגה של גלריית טרומפלדור נוצר שיח המעמת את נופי השלג בשווייץ עם דיונות החול המדבריות בנגב. לרגע נדמה כי הנוף הוא אותו נוף והשוני הוא תוצר תעלוליה של תוכנת עיבוד תמונה או מסנן צבע. אולם נעמי לשם איננה משתמשת בשירותי הפוטושופ והעריכה הדיגיטלית. תצלומיה מצולמים בצילום אנלוגי, נסרקים דיגיטלית ומודפסים ללא כל עיבודי תמונה.

ברגעים המונצחים במצלמתה של לשם, יש משהו הטורד את העין ומערער את השלווה של הטבע. ה"משהו" הזה, אִיוּם שטרם התגלה במלוא הדרו-אֵימתו, כאשר עין הצופה מטיילת בנתיבי המרקמים של הנוף המצולם מבטו או מבטה קופא מול אותה הפתעה מתעתעת, שמאלצת אותו או אותה לקפוא.

בתוך חלק ממרקמי החולות, השלגים או המים מסתתרים דימויים אקוורלים בעלי אופי מיתולוגי ומפלצתי של ראובן קופרמן. בעבודה משותפת של השניים, לשם מדפיסה תצלומים על גבי ציורים של קופרמן, התצלומים נעשו בהתאמה למרכיבים הציוריים. גילוין, של אותן מפלצות, על-ידי הצופה מעורר בו או בה בעתה רגעית, מקפיא את מבטם עליהן.

כמעט בכל אחד מתצלומיה ניתן לזהות אלמנט צורני-צבעוני שמושך ומרכז את תשומת הלב. האלמנט הזה, זעיר בממדיו ביחס לשאר התצלום, הוא בגדר אלמנט חריג, זר-משהו. האלמנט יכול להיות קצה של גבעה שחורה או לבנה, סלע חריג, רמז לשביל, אדם זעיר בלבוש צבעוני בתוך הנוף המדברי או הנוף המושלג ואפילו השתברות של קרני שמש שעדשת המצלמה הקפיאה בצורת טרפז צבעוני על גבי שמי התכלת. האלמנט הזה בנוף המצולם הוא סימן מובחן. מקורו טבעי, אנושי-תרבותי או אשלייתי-אופטי, אך תפקידו בצילום לשמש מעין נקודת מגוז: כל הדרכים מובילות אליו והוא ניצב לו כסימן ללא מסומן, כדבר חידה.

פתיחת התערוכה:  8 בנובמבר 2016
נעילת התערוכה: 27 בינואר 2017



בתמונה: דיונה, 2015


על התערוכה בתקשורת:

צילום: תעתועים של חולות קפואים - מסע אחר

נעמי לשם: חול קפוא - אתר מפה

נעמי לשם: חול קפוא - עכבר העיר

התערוכה מציגה את יצירותיה של ניצה ברזניאק (1949–1979), אמנית רב-תחומית, בוגרת מכון אבני והמדרשה הממלכתית למורי אמנות ואת עבודתו של יותם סיון (יליד 1990), בן אחיה של האמנית, בוגר תוכנית התואר הראשון בבצלאל.
ניצה פעלה ויצרה באילת. ניתן לשייך את יצירתה המאוחרת למסורת של אמנות גוף ולאמניות שמתחו את גבולות הגוף והעצמי בשנות ה-70 בארץ ובעולם. בעבודותיה, עוסקת ברזניאק בהתפוררות הפנימית של גופה ושל חייה. בהיותה בת 14 אובחנה כלוקה במחלה אוטואימונית מסוג בלתי ידוע. במשך יותר ממחצית חייה היא ניהלה מלחמה עיקשת, אך חסרת סיכוי, נגד
גזר-דין ידוע מראש. יצירותיה המוצגות בתערוכה מדגימות שימוש בטכניקות מגוונות, הכוללות ציורים גדולי ממדים בצבעי אקריליק, הטחות צבע והדבקות, צילומים וכן תיעוד של מיצגים שבוצעו ללא קהל.
לצד עבודותיה של ניצה, מוצגת בתערוכה ניצה, יצירתו של יותם סיון. תהליך התוודעותו של יותם לניצה התרחש דרך התבוננות במקבץ מיצירותיה המוצג בבית הוריו וסבתו. בעבודתו, יצר סיון מנגנון של שריקה הבוקעת מתוך תעתיק סיליקון של פיו ומפלחת את השקט האטום שהשתרר בבית המשפחה לאחר מות דודתו.

אוצרות/ים - קורס אוצרות לתואר שני תשע"ו, בראשותה של גב' אלן גינתון:
אורלי בן סימון‎, מאיה בצלאל,  חן ברנט, נעמה גולד, יעל גולד, נועם גונן, רז גלוזמן,
דינה גרוסמן,  מיכל יואלס, הגר כהן, ענבר כהן, ענבל לויכטר, אריאלה מנקר, רונית סולטן, אורנית סלע, מיה פולמן, מיה פרנקל טנא, רעות קדרון, הילה קופר שטרית, יסכה רווה.

פתיחת התערוכה: 28 ביוני 2016
נעילת התערוכה: 21 בספטמבר 2016

בתמונה: ניצה ברזניאק, מסכת חיים, צילום

פתיחת התערוכה: 12 באפריל 2016

נעילת התערוכה: 9 ביוני 2016


המשמעויות הנלוות לציורי החי והצומח הארץ ישראלי השתנו במהלך ההיסטוריה הקצרה של המדינה. עם הקמת המדינה, מעבר לתיעוד המדעי, צמחי ארץ ישראל שימשו סמל לאהבת הארץ, להיכרות עמה ולהשתייכות אליה. אולם במשך הזמן התווספו להם משמעויות מגוונות אחרות. במקום להעיד על יופייה של הארץ, החלו הצמחים (רקפות, דם המכבים, נרקיסים וכדומה) לייצג את הלוחמים הנופלים, הצעירים והיפים, שלא ישוטטו עוד בשדות הפורחים. בהמשך, צמחים ובעלי חיים החלו משמשים כמטפורות שונות בביקורת חברתית, כלכלית ופוליטית בעבודותיהם של אמנים שונים עכשוויים. במגוון משמעויות אלו ואחרות ניתן להבחין, באופן גלוי או סמוי, גם בתערוכה הנוכחית.

חלק מן האמנים הללו רואים וחווים פרחים ובעלי חיים בעיקר בספרים, בסרטים ובאינטרנט. עבורם הטבע הוא דימוי מתמוסס, הולך ונעלם, בדומה למגדירים הישנים שציוריהם והדפסיהם דוהים ומתכלים בשעה שמצגות האינטרנט מחליפות אותם. המגדירים הללו מגרים ומעוררים אותם לעשייה ביקורתית; למחוות השראה; לפארודיות ולשיבושים מכוונים; לדיאלוג נוסטלגי עם זיכרונות אישיים ועם געגועים לתום ילדות בעידן שבו כביכול הכול מוין והוגדר במושגים מוחלטים של "טוב" ו"רע", "אמת" ו"שקר", "יפה" ו"מכוער".


לצד אלה, תערוכתנו מאזכרת ומציגה אחדים מן היוצרים שנטלו חלק בהכנת מגדירי צמחים ובעלי חיים – בעבר ובהווה – ציירים בוטניים וזואולוגיים, צלמי טבע באנציקלופדיות ובאתרי טבע אינטרנטיים, מין מוהיקנים אחרונים שמשמרים ומנציחים את מה שנידון להיות בר-חלוף. בתערוכה זו, הם מצטרפים לשורת האמנים העכשוויים, ועבודותיהם נבחנות גם בהקשר אמנותי זה.

האמנים המשתתפים בתערוכה:
ברכה (לוי) אביגד, לארי אברמסון, ליאור אלמגור, פיליפ בולקיה, דן בירנבוים, אירנה בלכר,
ציבי גבע, נורית גור-לביא (קרני), נעמה הדני, אליעזר זוננשיין, צבי זילברשטיין, שמואל חרובי, אסתר כהן , אילת גנוסר כהן, אילת כרמי   , ליאת לבני, רות קופל, עזי פז, וולטר פרגסון , נועם רבינוביץ, רחל רבינוביץ, נעה רז מלמד, רותם ריטוב, רונית שלם, מיכל שמיר, נעמי שניידר

בתמונה: אסתר כהן, סביונים, 2014, עט כדורי על נייר

   התפקיד המרכזי של מגדירי החי והצומח בתולדות הציונות | עיתון הארץ