לזכרם
פרופ' אור אמדע
פרופ' אמדע אור ז"ל (1933-2011) הייתה חברת סגל במחלקה למדעי ההתנהגות וכן במחלקה לחינוך. היא פירסמה מאמרים רבים בתחומי ייצוגי עצמי בקרב קבוצות מיעוטים שונות בישראל.
פרופ' מריאן אמיר
פרופסור מריאן אמיר חברת סגל במחלקה למדעי ההתנהגות ובמחלקה לעבודה סוציאלית, פסיכולוגית קלינית מומחית, ילידת דנמרק, נפטרה מסרטן ב-7 בינואר 2004 והיא רק בת 53.
פרופסור אמיר הותירה אחריה בעל, שני בנים, חברים, סטודנטים ומוקירים רבים. כחוקרת מובילה בארץ ובעולם בתחום הטראומה, ההפרעה הפוסט טראומטית ואיכות חיים, שמשה כחברה בארגון הבריאות העולמי. פרופסור אמיר תרמה תרומה ייחודית להבנת הקשר שבין טראומה, סימפטומים פסיכולוגיים של מצוקה, צמיחה פוסט טראומטית ואיכות חיים בקרב קבוצות אוכלוסייה מגוונות כגון, ניצולי שואה, יוצאי צבא חולי סרטן, חולי פיברומיאלגיה, נכים, ונפגעי אלימות. כחוקרת זכתה במענקי מחקר מקרנות מחקר יוקרתיות כגון האקדמיה הישראלית למדעים, וארגון הבריאות של האיחוד האירופי. כמרצה המוערצת על תלמידיה בזכות הידע, ההומור והחשיבות שראתה בקידום הדור הבא של חוקרים, השתמשה בחוויותיה כחולה ככר למחקר בנושא התמודדות ותגובת החברה לחולה סופני. את התמודדותה תיעדה במטרה שישמש כחומר עזר בהוראה שיעמוד לרשות חבריה המרצים.
במהלך שניה האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה לחייה הפך ביתה של פרופסור אמיר מרכז לעליה לרגל של תלמידיה, חבריה, ושותפיה למחקר מן הארץ ומן העולם. בדאגתה לכל אלה, יזמה עוד בחייה קרן לסטודנטים מצטיינים לתואר שלישי, ציידה את תלמידיה במכתבי המלצה, דאגה למדריכים שימשיכו את ההנחייה של הסטודנטים לתארים מתקדמים.
פרופסור אמיר הותירה את המכתב הבא לחבריה לעבודה ביולי 2003:
לכולם שלום,
בחודשים האחרונים חשבתי הרבה לעצמי מה עדיף, למות באופן פתאומי כמו בפגוע באוטובוס או לדעת במשך תקופה ארוכה שהחיים עומדים להסתיים. הגעתי למסקנה, שהתהליך שעברתי כלל בתוכו ספוקים ואתגרים לצד הכאב הנוראי הטמון בפרידה הזו.
צר לי שהחיים עומדים להיקטע בנקודה בה הרגשתי הרבה תנופה ושביעות רצון, אני מרגישה כי המשפחה התבגרה, הילדים עומדים על רגליהם בזכות עצמם ובדרך לחוויות חדשות בעולם הבוגרים. יחד עם משה בנינו בית לתפארת, מלא אהבה, חיים, הומור, עשייה וענין. בעבודה האקדמית הרגשתי אין סוף ענין, סקרנות, התנסויות מרתקות וכל יום היתה חוויה חדשה.
סיפוק אני יכולה לציין, כי הלכתי כל יום לעבודה בשמחה. כל זה מצער אותי להפסיק. הצער האמיתי הוא הפרידה מאנשים שאני אוהבת אותם. בראש ובראשונה המשפחה אבל ללא ספק גם החברים ששחקו תפקיד מאד מאד חשוב בחיי בכלל, ובפרט בשנים האחרונות מאז שחליתי.
אני אסירת תודה על כל החום האהבה והתמיכה שקבלתי מכם במחלקה, כל אחד על פי דרכו.
עלי לציין, כי החברים לעבודה, אתם, בין אם היינו חברים קרובים מקודם או לא, היוו עבורי רשת תמיכה בכל התקופה שנתנה לי המון חוזק להתמודד בתהליך הקשה הזה. ללא התמיכה שלכם התקופה היתה הרבה הרבה יותר קשה. חשוב לי לציין גם, שהסטודנטים התנהגו באופן יוצא מן הכלל, בדאגתם לי לאורך כל הדרך הן ברמת הסטודנט הבודד והן ברמת הכיתות. אפילו אחרי שהפסקתי ללמד לא הפסיקו להתעניין בשלומי ודאגו לשמור על קשר. מוזר לחשוב כך אבל במובן מסוים אני מרגישה ברת מזל שכל האהבה הזו נפלה בחלקי. מוות זה סוף של חיים אבל לא סוף של יחסים בין אנשים.
באהבה,
מריאן
פרופ' דן בר-און
ד"ר דורית פדן-איזנשטרק
פרופ' ביאטריס פריאל
פרופ' אמריטוס ביאטריס פריאל ז"ל (1940-2016) עלתה לארץ מארגנטינה בהיותה בת 20, ולמדה לתארים ראשון ושני באוניברסיטת בר-אילן.
את לימודי הדוקטורט השלימה בסורבון בפריז. ביאטריס הצטרפה למחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בסוף שנות ה-70.
היא הייתה פסיכולוגית קלינית מומחית ופירסמה מאמרים רבים בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, תוך התמקדות בפגיעות לדיכאון, התקשרות, ויכולת התבוננות-עצמית.
היא עסקה גם במחקר אינטר-דיסציפלינרי בתחומי פסיכואנליזה וספרות, אמנות חזותית וקולנוע. במקביל לפעילותה המחקרית היא הייתה דמות בכירה בשדה הקליני ובפרט בתחום הפסיכואנליזה בארץ.
היא הייתה ממייסדות מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, ושימשה כעמיתה, מורה ומדריכה מוערכת לחברי המכון. כמו כן במשך שנים רבות שימשה כראש ביה"ס לפסיכותרפיה באוניברסיטת בן-גוריון.
היא הותירה אחריה בעל, ילדים, ונכדים.
יהי זכרה ברוך.
