מעבדת אדם חברה סביבה

בשלהי שנות השישים החלה המדינה בהקמת יישובים עירוניים עבור הבדואים בנגב. במהלך השנים שחלפו מאז מרבית הבדואים עברו לגור ביישובים הללו, אולם רבים אחרים נותרו לגור מחוץ להם, במבנים ארעיים שהוקמו במרחבים הפתוחים ללא תכנון מוקדם וללא אישור של הרשויות. לאורך השנים פורסמו מחקרים אשר ביקרו את התכנון העירוני, בתוכם בלט הטיעון המקשר בין התכנון לסכסוך היהודי־ערבי.המחקר הנוכחי מתחקה אחרי התהליכים שהביאו לבחירת התכנון העירוני. טענת המחקר היא, כי יש לבחוןאת התכנון עבור הבדואים בהקשר הרחב של תאוריות תכנוניות מערביות שנפוצו באותה עת, וכן בהקשר של מדיניות התכנון הכללית בישראל. ממצאי המחקר הם כי עמדת הרשויות בשאלת מתכונת ההתיישבות הבדואית השתנתה משמעותית לאורך השנים, וכי ראשיתה בכוונה להקים לבדואים יישובים חקלאיים. עוד נמצא, כי התכנון שיושם הושפע מתפיסות תכנוניות בנות התקופה, וזאת לצד שיקולים הקשורים בסדרי עדיפויות לאומיים, חלוקת משאבים כלכליים והיבטים ביטחוניים. שילוב של התפיסות התכנוניות יחד עם אילוצים מדיניים, הם שהביאו לבחירה של הקמת יישובים עירוניים ליישוב אוכלוסיות רחבות במזרח הנגב, בדואים ועולים חדשים כאחד. (מתוך המאמר)